מה זה תת המודע? איך הוא עובד, ומה באמת אפשר לשנות בו

תת המודע הוא שם כולל לכל מה שהמוח עושה בלי קשב מודע: הרגלים, זיכרונות, אמונות, תגובות רגשיות ומיומנויות שהפכו אוטומטיות. הוא לא איבר אחד שאפשר להצביע עליו בסריקה, אלא אוסף של תהליכים אמיתיים שנמדדים במעבדה. והוא ממשיך ללמוד לאורך כל החיים, ולכן אפשר ללמד אותו דפוס חדש.

במדריך הזה נעשה סדר. מה ידוע באמת, מה סתם חוזר ברשת, ואיך עובדים עם תת המודע ביום יום.

למה אנחנו עושים דברים שהחלטנו לא לעשות?

החלטתם לקום מוקדם. סגרתם רוטינה חדשה. אמרתם "מהיום פחות מסכים, יותר זמן לעצמי, יותר ספורט, פחות סוכר".

ושבועיים אחרי, אתם שוב באותו מקום.

לא בגלל שאתם חלשים. בגלל שההחלטה נולדה במודע, וההתנהגות רצה בתת המודע.

אפשר לחשוב על זה כמו נהג ורכב. המודע הוא הנהג: בוחר כיוון, מתכנן, מחליט. תת המודע הוא הרכב: המנוע, ההילוכים וכל מה שקורה מתחת למכסה.

וזה בדיוק האסימון שנפל לי, ושממנו נולד MindCode: כל התוכניות מנסות לשנות את הנהג, ולא את הרכב. עוד הבנה, עוד החלטה, עוד מוטיבציה. אבל רכב שנסע באותו מסלול שנים ימשוך לשם בכל רגע של עייפות או לחץ.

מה זה תת המודע, במילים פשוטות?

תת המודע הוא כל העיבוד שקורה בנו בלי שאנחנו שמים אליו לב.

הוא מזהה פנים מוכרות עוד לפני שנזכרנו בשם. הוא מקליד סיסמה שהראש כבר לא זוכר. הוא מכווץ לנו את הבטן כשמגיעה הודעה מאדם מסוים.

המונח עצמו נקשר לפסיכולוג הצרפתי פייר ז'אנה, שהשתמש בו בעבודה שפרסם בשנת 1889. זיגמונד פרויד העדיף בהמשך את המונח "לא מודע". בפסיכולוגיה של היום מדברים בעיקר על עיבוד לא מודע, על אוטומטיות ועל זיכרון מרומז.

אני משתמש במילים "תת המודע" כשם מעשי למערכת האוטומטית הזאת. מערכת הפעלה פנימית, שרצה ברקע ומריצה קוד שנכתב לאורך שנים.

מה ההבדל בין תת מודע למודע?

המודע איטי, מרוכז, ויכול להחזיק רק מעט דברים בבת אחת. הוא טוב בתכנון, בהשוואה ובהחלטות חדשות.

תת המודע מהיר, חסכוני, ועובד ברקע כל הזמן. הוא טוב בכל מה שכבר נלמד: ללכת, לנהוג, לקרוא הבעת פנים, להגיב.

הפסיכולוג דניאל כהנמן תיאר את החלוקה הזאת כשתי מערכות חשיבה, בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט" משנת 2011. על ההבדלים, על מה שפרויד טען ועל מה שהמדע דחה, כתבתי מדריך נפרד: תת מודע ומודע, מה ההבדל ואיך הם עובדים יחד.

מה המדע באמת יודע על תת המודע?

שלושה תחומי מחקר נותנים תמונה די ברורה. אף אחד מהם לא צריך מיסטיקה, וכל אחד מסביר משהו מהחיים.

אוטומטיות: למה כל כך הרבה קורה בלי שהחלטנו?

בשנת 1999 פרסמו הפסיכולוגים ג'ון בארג' וטניה שרטראן מאמר בשם "האוטומטיות הבלתי נסבלת של הקיום". הטענה שלהם: חלק גדול מחיי היום יום מופעל על ידי תהליכים שהסביבה מתניעה, ופועלים מחוץ למודעות.

חשוב לומר ביושר: חלק מהניסויים המפורסמים בתחום הזה לא הצליחו לחזור על עצמם במחקרים מאוחרים יותר. אבל העיקרון הכללי, שהרבה מההתנהגות שלנו לא עוברת דרך החלטה מודעת, נחשב היום למקובל.

הרגלים: כמה מהיום שלנו הוא בעצם הרגל?

בשנת 2002 ביקשו החוקרת וונדי ווד ועמיתיה מסטודנטים לתעד, פעם בשעה, מה הם עושים ובמה הם חושבים. בין שליש לחצי מהפעולות שתועדו היו הרגלים: דברים שנעשו כמעט כל יום, ובדרך כלל באותו מקום.

והנה הפרט המעניין. בזמן ההרגלים, המשתתפים חשבו בדרך כלל על דברים אחרים לגמרי. הגוף עשה, והראש היה במקום אחר. והם גם דיווחו על פחות לחץ.

זו הסיבה שהרגלים הם לא אויב. הם חוסכים לנו אנרגיה. הבעיה מתחילה כשהרגל שנבנה פעם כבר לא משרת אותנו.

זיכרון מרומז: אפשר לזכור בלי לדעת שזוכרים?

הסיפור המפורסם ביותר כאן הוא של H.M., אדם שעבר ניתוח מוח בשנת 1953 כדי להקל על התקפי אפילפסיה. אחרי הניתוח הוא איבד את היכולת ליצור זיכרונות חדשים שאפשר לספר עליהם.

חוקרת המוח ברנדה מילנר ביקשה ממנו לצייר כוכב, כשאת היד הוא רואה רק דרך מראה. זו משימה מבלבלת לכל אחד. לאורך שלושה ימים הוא השתפר מאוד. ובסוף הבדיקות, הוא לא זכר שעשה את המשימה אי פעם.

הממצא הזה, שמילנר דיווחה עליו בשנת 1962, הראה שיש במוח יותר ממערכת זיכרון אחת. יש זיכרון של "מה", שאפשר לספר עליו. ויש זיכרון של "איך", שמתגלה רק בעשייה.

חוקר הזיכרון דניאל שכטר סיכם בשנת 1987 את התחום הרחב הזה תחת השם זיכרון מרומז. וזה בדיוק מה שאני מתכוון אליו כשאני אומר תת המודע: דברים שלמדנו, שממשיכים לפעול, גם כשאין לנו שום זיכרון של הרגע שבו למדנו אותם.

מאיפה הגיע המספר "95 אחוז"?

כמעט כל מאמר על תת המודע מצטט אותו: 95 אחוז מהמוח, או מההחלטות, הם תת מודע. גם אני כתבתי אותו פעם, כאילו זה ממצא מחקרי. ואז הלכתי לבדוק מאיפה הוא בא.

המקור הנפוץ ביותר הוא הספר Philosophy in the Flesh, של הבלשן ג'ורג' לייקוף והפילוסוף מארק ג'ונסון, משנת 1999. הם כתבו שזה "כלל אצבע" בקרב חוקרי קוגניציה, ולא הציגו שום מדידה.

בשנת 2003 ג'רלד זלטמן, פרופסור בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, הביא את המספר לעולם השיווק. משם הוא עבר לספרי עזרה עצמית, והפך ל"עובדה".

האמת פשוטה יותר. אף אחד לא מדד אחוז כזה, ואין דרך לחלק את "המוח" לאחוזים. מה שכן נמדד צנוע יותר: אצל הסטודנטים של ווד, בין שליש לחצי מהפעולות היו הרגלים.

וזה מספיק. גם שליש מהיום על אוטומט הוא הרבה מאוד חיים.

האם תת המודע נקבע עד גיל 7?

גם את זה שומעים הרבה. הרעיון הופץ בין היתר דרך הספר The Biology of Belief של ביולוג התאים ברוס ליפטון, משנת 2005. יש בו גרעין של אמת, ויש בו הגזמה.

הגרעין: ילדים קטנים לומדים מהסביבה מהר מאוד, עוד לפני שיש להם כלים לבדוק את מה שהם קולטים. הטון בבית, מה מותר להרגיש, מה קורה כשטועים. כל זה נלמד מוקדם.

אם בבית אמרו "תפסיק לבכות, תהיה גבר", זה נשמר. אם מורה אמרה "את פשוט לא בנויה למתמטיקה", גם זה נשמר.

וכאן הקשר לזיכרון המרומז. רוב המבוגרים כמעט לא זוכרים דבר מהשנים הראשונות שלהם. אבל מה שנלמד בהן ממשיך לפעול, בדיוק כמו הכוכב במראה.

ההגזמה: אין מחקר שמראה שתת המודע "ננעל" בגיל שבע, או בכל גיל אחר. המוח ממשיך לבנות קשרים חדשים לאורך כל החיים, ולזה קוראים נוירופלסטיות.

מה שנלמד מוקדם הוא לא גזר דין. הוא פשוט הקוד הוותיק ביותר. ותת המודע לא שונא אתכם. הוא מנסה להגן עליכם, על בסיס המידע הישן ביותר שיש לו.

רוצים להעמיק בצד הרגשי של זה? כתבתי גם על טראומות ילדות ואיך פצע ישן ממשיך לנהל אותנו.

איך תת המודע משפיע על החיים שלנו?

רוב הזמן בשקט. דרך משפטים שנשמעים כמו היגיון, תמונה שיש לנו על עצמנו, ותגובות שמקדימות כל מחשבה.

אמונות. "כסף זה לא בשבילי". "אנשים כמוני לא מצליחים בזה". משפטים כאלה לא מרגישים כמו אמונה, הם מרגישים כמו עובדה. כך מזהים אמונות מגבילות שמתחפשות להיגיון.

דימוי עצמי. התמונה הפנימית של מי שאנחנו קובעת מה מרגיש לנו טבעי לעשות, ומה מרגיש "לא אני". הרחבתי על זה במדריך על דימוי עצמי.

זהות. "ככה אני" הוא אחד המשפטים החזקים שיש. הוא יכול לעצור שינוי עוד לפני שהתחיל, וכתבתי עליו בככה אני: איך משפט על זהות יכול לעצור שינוי.

תגובות רגשיות. הבטן שמתכווצת לפני שיחה עם הבוס. הכעס שעולה מהר מדי. ה"כן" שיוצא כשבעצם רציתם לומר לא.

הרגלים. הטלפון שנפתח לבד, הנשנוש של עשר בלילה, הדחייה של אותה משימה בדיוק.

למה החלטות ומוטיבציה לא מספיקות?

תחשבו על כל מה שניסיתם: ספרים, סדנאות, יומני הכרת תודה, אפליקציות, מוטיבציה של תחילת שנה.

רובם פונים למודע. הם נותנים הבנה חדשה, ולפעמים גם דחיפה של כמה ימים. ואז מגיע יום עמוס, הלחץ עולה, והאוטומט הוותיק חוזר לנהל.

זה כמו לנסות לגרור אוטו של שני טון עם חבל דק. החבל של ההחלטה פשוט לא חזק מספיק מול דפוס שנבנה באלפי חזרות.

כי הבעיה היא לא שאתם לא יודעים מה לעשות. הבעיה היא שיש בתוככם קוד ישן, שמחזיר אתכם שוב ושוב לאותו מקום. זה בדיוק הפער שכתבתי עליו בלמה אנחנו יודעים מה לעשות ולא עושים.

איך משנים את תת המודע, או "מתכנתים" אותו?

לא בפקודה. תת המודע לא מקבל הוראות, הוא לומד. והוא לומד בשפה משלו.

חזרה בהקשר קבוע. הרגלים נבנים מחזרה, באותו מקום ובאותו זמן. אותו דבר נכון לכל דפוס חדש. אין מספר קסם של ימים, וכתבתי למה במיתוס 21 הימים.

תמונה ותחושה, לא רק מילים. משפט יבש עובר ליד. תמונה חיה עם תחושה בגוף נוטה להיקלט חזק יותר. זה העיקרון שמאחורי דמיון מודרך.

משפט שאפשר להאמין בו. לחזרה מכוונת על משפט קצר יש שם ותיק: אוטוסוגסטיה. היא עובדת טוב יותר כשהמשפט קרוב למציאות, ולא כשהוא מכחיש אותה.

החלון שלפני השינה. בדקות שבין ערות לשינה, המצב ההיפנגוגי, הביקורת המודעת מתרפה והדמיון מתעורר. זה לא שער קסם, אבל זה זמן נוח לתרגול. כאן פירטתי איך מכינים את תת המודע לקבל מסר חדש.

פעולה קטנה למחרת. כל פעולה שמתאימה לדפוס החדש היא ראיה. ותת המודע מתעדכן לפי ראיות, לא לפי הצהרות.

בשיטה שלי יש לזה עוד ממד. אדם חי בארבעה עולמות במקביל: פיזי, רגשי, מנטלי ורוחני. ידע בראש עם גוף קפוא לא יזוז. מדיטציה בלי שינוי הרגלים לא תזיז את המציאות.

ויש כאן שכבה ותיקה יותר מכל מעבדה. מסורות רבות, מהקבלה ועד ג'וזף מרפי ב"כוחו של תת המודע", אמרו את זה במילים שלהן: מה שאנחנו מחזיקים בפנים, בתחושה ובתמונה, מעצב את הדרך שבה אנחנו פוגשים את המציאות. המחקר לא מוכיח את כל מה שנאמר שם, אבל הוא מסביר לא מעט ממנו.

רוצים מבנה מוכן לתרגול? בשביל זה בניתי את ערכת המסרים החיוביים לתת המודע: תשעה תהליכי שמע קצרים לדקות שלפני השינה, שמשלבים רגיעה, דמיון וחזרה.

מה חשוב לדעת לפני שמתחילים?

שינוי כזה לוקח זמן. לילה אחד לא כותב מחדש קוד של שנים, וזה בסדר.

התנגדות היא מידע, לא כישלון. אם משפט מעורר בכם כיווץ, כנראה שהוא רחוק מדי. מקרבים אותו צעד אחד.

ועבודה עם תת המודע היא לא תחליף לטיפול. כשיש כאב חי, מצוקה או קושי לתפקד, נכון לפנות לאיש או לאשת מקצוע.

מה לקחת מכאן?

תת המודע הוא לא האויב. הוא רק לא עודכן הרבה זמן.

לא צריך להילחם בו. צריך לדבר איתו בשפה שלו: תמונה, תחושה וחזרה, שוב ושוב, עד שהדפוס החדש מרגיש טבעי. ואז, בלי דרמה, דברים שניסיתם לשנות שנים מתחילים להרגיש קלים יותר.

שאלות נפוצות

מה זה תת המודע?

תת המודע הוא שם כולל לכל התהליכים שפועלים במוח בלי קשב מודע: הרגלים, זיכרונות, אמונות ותגובות רגשיות. הוא לא אזור אחד במוח, אלא דרך עבודה מהירה ואוטומטית. והוא ממשיך ללמוד לאורך כל החיים.

האם תת המודע באמת מנהל 95 אחוז מהחיים שלנו?

אין לזה מקור מחקרי. המספר הופיע כ"כלל אצבע" בספר של לייקוף וג'ונסון משנת 1999, ומשם עבר לשיווק ולעזרה עצמית. מה שכן נמדד: במחקר של וונדי ווד משנת 2002, בין שליש לחצי מהפעולות היומיות של המשתתפים היו הרגלים.

האם תת המודע נקבע עד גיל שבע?

לא במובן שהוא ננעל. בשנים הראשונות לומדים מהר מאוד ובלי סינון, ודפוסים מאותה תקופה יכולים להמשיך לפעול גם בבגרות. אבל המוח ממשיך להשתנות לאורך כל החיים. אפשר ללמד אותו דפוס חדש גם בגיל 40, 50 או 70.

אפשר לשנות את תת המודע, וכמה זמן זה לוקח?

כן, אבל לא בהחלטה אחת. דפוס חדש נבנה מחזרה עקבית, מרגש ומדמיון, לאורך שבועות וחודשים. במחקר של פיליפה לאלי משנת 2009, הזמן עד שהרגל נעשה אוטומטי היה שונה מאוד בין אנשים. הזמן האופייני, החציון, היה בערך 66 ימים.

איך מתכנתים את תת המודע?

"לתכנת" הוא דימוי, לא פקודה. תת המודע לא מקבל הוראות, הוא לומד מחזרה, מתחושה ומראיות. בפועל זה משפט אחד אמין, תמונה שבה הוא כבר נכון, ופעולה קטנה למחרת, ערב אחרי ערב.

איך מדברים עם תת המודע?

בשפה שהוא מבין: תמונה, תחושה וחזרה. משפט אחד קצר ואמין, סצנה קצרה בדמיון, ופעולה קטנה אחת למחרת. זמן נוח במיוחד לתרגול הוא הדקות שלפני השינה, כשהגוף נרגע והביקורת המודעת מתרפה.

מקורות

• ג'ון בארג' וטניה שרטראן, 1999. The Unbearable Automaticity of Being. American Psychologist.
• וונדי ווד, ג'פרי קווין ודבורה קאשי, 2002. Habits in Everyday Life: Thought, Emotion, and Action. Journal of Personality and Social Psychology.
• דניאל שכטר, 1987. Implicit Memory: History and Current Status. Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition.
• לארי סקווייר, 2009. The Legacy of Patient H.M. for Neuroscience. Neuron. סקירה של המחקר על H.M., כולל ניסוי המראה של ברנדה מילנר.
• ג'ורג' לייקוף ומארק ג'ונסון, 1999. Philosophy in the Flesh. Basic Books. המקור של כלל האצבע על 95 אחוז.
• דניאל כהנמן, 2011. Thinking, Fast and Slow. בעברית: לחשוב מהר, לחשוב לאט.
• פיליפה לאלי ועמיתיה, 2009. How are habits formed: Modelling habit formation in the real world. European Journal of Social Psychology.