ניצחונות קטנים: למה דווקא הם מחזיקים שבוע שלם?
בקצרה: בסוף היום רובנו עושים מאזן לפי מה שנשאר פתוח, ולכן יום שבאמת זז בו משהו מרגיש כמו יום שלא קרה בו כלום. בשנת 2011 פרסמו תרזה אמביל וסטיבן קריימר ניתוח של כמעט שנים עשר אלף רשומות יומן יומיות של מאתיים שלושים ושמונה אנשים בשבע חברות. זה מחקר יומנים במקומות עבודה, כלומר הוא מראה מה הולך יחד ולא מה גורם למה, והוא נמדד על ימי עבודה ולא על החיים הפרטיים. בתוך המגבלות האלה הממצא החוזר הוא שהימים הטובים היו לרוב ימים שבהם משהו זז, ושרוב ההתקדמויות שאנשים דיווחו עליהן היו קטנות ולא פריצות דרך. הכלי אינו עוד משימה: בסוף היום לכתוב שורה אחת על מה שכן זז, במקום לסרוק את מה שנשאר.

מה באמת מרים יום רגיל?
יש שאלה שאני אוהב לשאול אנשים בסוף פגישה, והיא נשמעת תמימה. איך היה היום שלכם.
כמעט תמיד התשובה מגיעה בצורת רשימה של מה שלא הספיקו.
זה מעניין, כי אם תבקשו מאותו אדם לספר מה כן קרה היום, יתברר שקרו דברים. נשלח מייל שנדחה שבועיים. נסגרה שיחה אחת לא נעימה. מישהו ישב עשרים דקות על משהו שהוא נמנע ממנו חודש.
הדברים האלה קרו. הם פשוט לא נספרו.
רובנו מנהלים בראש מאזן יומי שבו צד אחד בלבד נרשם: הצד של מה שנשאר פתוח. וכשזה המאזן, יום שבאמת זז בו משהו יכול להסתיים בתחושה שלא קרה כלום.
מה מצאו בכמעט שנים עשר אלף יומנים?
לפני שאני מגיע למספר, אני רוצה להגיד מה סוג המחקר הזה, כי זה משנה מה מותר להסיק ממנו.
זה מחקר יומנים, לא ניסוי. אנשים דיווחו בעצמם בסוף כל יום על מה שקרה ואיך הרגישו, ולכן הוא מראה מה הולך יחד ולא מה גורם למה. הוא גם נערך במקומות עבודה ועל ימי עבודה, ולא על החיים הפרטיים. ויש בו נקודה עדינה נוספת: עצם זה שאדם ממלא יומן יומי על העבודה שלו יכול לשנות את מה שהוא שם לב אליו.
בתוך הגבולות האלה, זה אחד האוספים הגדולים שיש.
בשנת 2011 פרסמו תרזה אמביל וסטיבן קריימר ניתוח של כמעט שנים עשר אלף רשומות יומן יומיות, שנאספו ממאתיים שלושים ושמונה אנשים בעשרים ושישה צוותים בשבע חברות. הם ביקשו מהמשתתפים לתאר כל יום אירוע אחד מהעבודה, ולדווח על מצב הרוח, המוטיבציה והתפיסה שלהם באותו יום.
מה שחזר שוב ושוב הוא שהימים שדורגו כטובים ביותר היו לרוב ימים שבהם משהו התקדם. בדיווחים על הימים הטובים במיוחד, התקדמות הופיעה בשלושה רבעים מהמקרים בערך.
והפרט שחשוב יותר מהמספר: רוב ההתקדמויות שאנשים תיארו לא היו פריצות דרך. הן היו קטנות. צעד אחד בתוך פרויקט ארוך.
מה המחקר הזה לא אומר?
הוא לא אומר שאם תכתבו משהו בסוף היום תרגישו טוב יותר. אף אחד שם לא עשה את הניסוי הזה.
הוא גם לא אומר שהתקדמות גורמת למצב רוח טוב. באותה מידה אפשר לקרוא את הנתונים הפוך, שביום שמרגישים בו טוב קל יותר להתקדם, וכנראה ששני הכיוונים פועלים יחד.
ומדובר בעובדים בחברות, בעיקר בתפקידים שיש בהם פרויקטים עם התחלה וסוף. זה לא אותו דבר כמו הורה לשלושה ילדים שמנסה לחזור ללמוד.
מה שנשאר אחרי כל ההסתייגויות האלה הוא קטן, והוא בדיוק מה שצריך כאן: עדות לתנועה היא אחד הדברים שהולכים יחד עם יום טוב, וברוב המקרים העדות הזאת קטנה.
למה אנחנו סופרים דווקא את מה שלא נגמר?
כי משימה פתוחה דורשת משהו ומשימה סגורה לא.
מה שנשאר פתוח ממשיך לקרוא לנו. הוא עולה במקלחת, בנסיעה, בדקה שלפני השינה. מה שנסגר פשוט יורד מהשולחן בשקט, בלי להודיע.
התוצאה היא הטיה מובנית: הראש מחזיק רשימה מדויקת של מה שלא נעשה, ורשימה מטושטשת של מה שכן. זאת לא עצלות ולא חוסר הערכה עצמית. זאת דרך העבודה הרגילה של תשומת לב.
ולכן הכלי כאן אינו לעבוד יותר. הוא לתקן את מה שנרשם.
אם אתם מרגישים שאתם לא זזים כבר תקופה, שווה גם לקרוא את מה שכתבתי על תקיעות בחיים, כי לפעמים התחושה הזאת מגיעה משלושה מנגנונים אחרים לגמרי, ולא מבעיה של רישום.
איך נראה ניצחון קטן באמת?
הוא כמעט תמיד נראה מאכזב כשכותבים אותו.
דיברתי עם האדם שנמנעתי ממנו. פתחתי את הקובץ. שאלתי שאלה אחת שלא ידעתי אם מותר לשאול. ויתרתי על דבר אחד כדי לפנות מקום לדבר אחר.
זה לא נשמע כמו הישג. אבל שימו לב מה משותף לכולם: בכל אחד מהם היה רגע שבו היה אפשר לא לעשות את זה, ובכל זאת זה נעשה.
זה הקריטריון. לא גודל, אלא השאלה אם היה שם רגע של בחירה.
מה לכתוב בסוף היום?
שורה אחת. לא יומן, לא סיכום, לא טבלה.
בסוף היום, לפני שאתם נכנסים למיטה, תכתבו משפט אחד שמתחיל במילים "היום זז".
היום זז המייל ללקוח. היום זזה השיחה עם אמא. היום זזו עשרים דקות של למידה.
זה הכל. ואני רוצה להיות מדויק: זאת לא משימה נוספת ליום. זאת החלפה של מה שאתם ממילא עושים בראש בסוף היום, סריקה של מה שנשאר, בשורה אחת של מה שזז.
אם נוח לכם להצמיד את זה למשהו קבוע, הדרך הזאת מתוארת בפירוט במה שכתבתי על טקס אישי של שלוש דקות.
מה עושים ביום שבאמת לא זז בו כלום?
כותבים את זה.
יש ימים כאלה, והעמדת פנים לא עוזרת. אבל שימו לב שברוב הימים שמרגישים ככה, כשמחפשים באמת, נמצא משהו. ואם לא נמצא, השורה היא "היום לא זז כלום", ומחר יש יום.
הכלל היחיד הוא לא לוותר על השורה פעמיים ברצף.
כי מה שהורג את התרגול הזה אינו היום הקשה. זה היום הסתמי, שבו לא קרה שום דבר רע ופשוט לא היה חשק. על זה בדיוק מדובר במה שכתבתי על למה אנחנו יודעים מה לעשות ולא עושים את זה.
ולמה דווקא עכשיו?
כי החודש העברי התחלף באמצע השבוע ורובנו לא שמנו לב.
ראש חודש כסלו חל השנה בעשרה ובאחד עשר בנובמבר. בלי חופש, בלי ארוחה, בלי אף אחד שמודיע. חודש שלם נפתח בשקט בתוך יום רגיל של עבודה.
ויש בזה משהו שמתאים בדיוק לנקודה הזאת. דברים שלמים מתחילים בלי טקס, והם לא פחות אמיתיים מזה. גם אצלנו, רוב מה שבאמת זז בחיים לא מכריז על עצמו, ולכן צריך לרשום אותו.
מאיפה מתחילים השבוע?
אתם לא צריכים להחליט השבוע על שום דבר גדול.
קחו את השבוע הזה, ובכל ערב כתבו שורה אחת על מה שזז. בסוף השבוע תקראו את השבע שורות ברצף.
רוב האנשים שעושים את זה מופתעים, לא כי השבוע היה מוצלח במיוחד, אלא כי התמונה שעולה משבע שורות שונה לגמרי מהתמונה שהראש מחזיק.
ומי שרוצה להעמיק בעבודה על הדברים האלה בצורה מסודרת, ערכת האודיו של MindCode בנויה בדיוק על העיקרון הזה: חזרה קצרה וקבועה, ולא מאמץ גדול וחד פעמי.
שבוע חזק.
עוד על תת המודע ואמונות
כל המאמרים בנושא ←כוח רצון: למה רעיון המצבר שמתרוקן לא החזיק במחקר
כולנו מכירים את התחושה שכוח הרצון נגמר בשעות אחר הצהריים. הנה מה שקרה כששתי קבוצות מחקר גדולות ניסו לשחזר את הניסוי שעמד מאחורי הרעיון, מה כן נמצא אצל אנשים עם שליטה עצמית גבוהה, ודימוי סיני עתיק על סכין שלא נשחקה שמסביר את ההבדל.
לקריאה ←פחד מכישלון: מה קורה כשכותבים את הכישלון לפני שהוא קורה?
הפחד מכישלון כמעט אף פעם לא מגיע עם פרטים. הוא אומר שזה לא יסתדר ונעצר שם. הנה מה שנמדד בשנת 1989 על הפרש בין לשאול מה עלול לקרות לבין לכתוב שזה כבר קרה, מה המחקר הזה לא מדד בכלל, ותרגיל של שלוש שורות שאפשר לעשות על נייר אחד הערב.
לקריאה ←השוואה חברתית: למה תמיד יש מישהו שנראה צעד אחד לפנינו?
פותחים טלפון בלילה ורואים מישהו שכבר שם. הנה משל בן יותר ממאה וחמישים שנה שמתאר את המעגל הזה בדיוק, מה נמדד בניסוי משנת 1970 על מועמדים לעבודה, מה סקירה משנת 2017 מצאה על צפייה שקטה ברשתות, ומה אפשר לעשות במקום.
לקריאה ←