תקיעות בחיים: למה אנחנו נשארים באותו סיבוב ואיך יוצאים ממנו

יום שלישי בערב, ושוב אותה מחשבה

הילדים נרדמו. הכלים בכיור. אתם יושבים על הספה ופותחים את הטלפון, ואז עולה המשפט המוכר: "עוד שנה עברה ואני באותו מקום".

זו לא דרמה גדולה. אין אסון, אין משבר, אין רגע אחד שאפשר להצביע עליו. יש עבודה שממשיכה, חשבונות שמשולמים, אנשים שאוהבים אתכם. ובכל זאת יש תחושה שמישהו לחץ על השהיה לפני כמה שנים ושכח לשחרר.

אתם כבר יודעים מה לא עובד. אולי אפילו יודעים מה הייתם רוצים. קניתם ספר, שמרתם סרטון, פתחתם קובץ עם כותרת אופטימית. וכעבור שבועיים חזרתם בדיוק לאותו סיבוב.

זה המקום שבו רוב האנשים מסיקים את המסקנה השגויה: "כנראה שאני פשוט לא רוצה מספיק".

אנחנו רוצים להציע קריאה אחרת. תקיעות היא לעיתים קרובות לא כשל של רצון, אלא מערכת שעובדת בדיוק כפי שהיא נבנתה. היא שומרת עליכם. פשוט לא במקום שאתם רוצים להיות בו.

בקצרה: תקיעות בחיים היא מצב שבו אנחנו יודעים שמשהו צריך להשתנות, אבל הצעד הבא אינו מוגדר, דפוס הגנה ישן מונע לקיחת סיכון, וההימנעות שהצטברה כבר מרגישה כמו תיאור של מי שאנחנו. היציאה מתחילה בצמצום האופק לפעולה אחת ברורה שאפשר לבצע השבוע.

למה אנחנו נתקעים דווקא כשאנחנו יודעים מה לא עובד?

הפער הזה מבלבל. הרי אם הבעיה ברורה, למה הפתרון לא זז.

בפועל, שלושה דברים נוטים לפעול יחד. כל אחד מהם לבדו מטריד. שלושתם יחד מייצרים לולאה שנראית כמו אופי.

1. הצעד הבא אינו מוגדר

"לשנות כיוון בקריירה" אינה משימה. היא כותרת של פרק בחיים.

כשאין פעולה ראשונה שאפשר לראות בעיני הרוח, אנחנו נדרשים לתכנן ולבצע באותו רגע ממש. זה עומס אמיתי, והוא מרגיש בדיוק כמו חוסר חשק.

בכלכלה התנהגותית מתארים נטייה שנקראת סלידה מעמימות. כשעומדות בפנינו שתי אפשרויות, אחת עם סיכוי ידוע ואחת עם סיכוי לא ידוע, אנשים רבים בוחרים את הידועה גם כשאין לכך יתרון מובהק. חשוב לומר את זה בזהירות: מדובר בנטייה שנמדדה במעבדה ובהחלטות כלכליות, ולא בהוכחה שכל תקיעות בחיים היא חישוב הסתברות. אבל היא כן מסבירה משהו מוכר. ההווה המוכר, גם כשהוא לא נעים, מציע ודאות. הכיוון החדש מציע ערפל.

לכן הראש שלכם בוחר שוב ושוב את הסיבוב הישן. הוא לא מתעצל. הוא בוחר את הדבר היחיד שהוא מצליח לראות.

2. דפוס הגנה ישן עושה את עבודתו

יש חלק בנו שלמד מוקדם מאוד שסיכון עולה ביוקר.

אולי היה בית שבו טעות פגשה כעס. אולי כיתה שבה ניסיון פומבי הסתיים בצחוק. אולי ניסיון עסקי אחד שהסתיים בהפסד שלקח שנים לסגור.

הדפוס שנוצר הוא לא פחדנות. הוא פתרון. הוא אומר: אם לא ננסה, לא ניכשל, ואם לא ניכשל, לא ניפגע.

הבעיה היא שהפתרון הזה נשאר פעיל הרבה אחרי שהתנאים השתנו. הוא ממשיך לשמור על ילד בן שבע בזמן שאדם בן ארבעים ושתיים מנסה לשלוח הצעת מחיר.

כשאתם מרגישים כובד פתאומי לפני פעולה קטנה, שווה לשאול לא "מה לא בסדר איתי" אלא "ממה זה מנסה להגן עליי".

3. ההימנעות הצטברה והפכה לתיאור

כאן נסגרת הלולאה.

בפעם הראשונה שלא שלחתם, זו הייתה החלטה. בפעם החמישית זו הייתה נטייה. בפעם החמישים זה כבר משפט: "אני לא טיפוס שמוכר את עצמו".

המעבר הזה מהתנהגות להגדרה הוא החלק המסוכן ביותר בתקיעות, כי הוא מוריד מהשולחן את הבדיקה עצמה. אין טעם לנסות משהו שסותר את מי שאני. הרחבנו על המנגנון הזה במאמר על המשפט "ככה אני" ואיך הוא עוצר שינוי.

האם תקיעות היא חוסר מוטיבציה?

ברוב המקרים לא, ולכן עצות שמכוונות למוטיבציה נכשלות כאן.

מוטיבציה עוזרת לבחור כיוון ולהשקיע מאמץ. היא לא פותרת עמימות, היא לא מפרקת דפוס הגנה והיא לא מבטלת זהות שנבנתה במשך שנים. אפשר לצאת מסרטון מלהיב עם דופק מהיר ולחזור למחרת בבוקר לאותה תקיעות בדיוק, כי שום דבר במבנה לא השתנה.

יש הבדל גם בין תקיעות לבין דחיינות סביב משימה אחת. דחיינות מתמקדת במטלה. תקיעות מתפרשת על פני תחום שלם בחיים ולכן היא שקטה יותר וקשה יותר לזיהוי.

אם אתם מזהים את עצמכם דווקא בקושי להתחיל משימה מוגדרת, המאמר על איך להתחיל בלי מוטיבציה נותן פרוטוקול מעשי לעשר הדקות הראשונות.

מה אומר המחקר על חוסר אונים נלמד?

בשנת 1967 תיארו מרטין סליגמן וסטיבן מאייר תופעה שקיבלה את השם חוסר אונים נלמד. בניסויים בבעלי חיים, מי שנחשף לגירוי לא נעים שאין עליו שליטה נטה להפסיק לנסות להימלט גם כשנפתחה אפשרות מילוט.

הרעיון הזה חלחל לשיח הפופולרי בגרסה גסה למדי: "למדנו להיות חסרי אונים". צריך לומר בזהירות שההשלכה מניסויים בבעלי חיים על חיי אדם אינה אוטומטית, ושאדם שמרגיש תקוע אינו בהכרח במצב שתואר במעבדה.

מעניין עוד יותר מה שקרה למודל הזה בהמשך. במאמר סקירה משנת 2016 בכתב העת Psychological Review, מאייר וסליגמן טענו שהפרשנות המקורית הייתה הפוכה. לפי הניתוח שלהם, פסיביות מול לחץ ממושך היא תגובת ברירת המחדל שאינה נלמדת, ומה שנלמד בפועל הוא דווקא הזיהוי של שליטה. אפשר לקרוא את תקציר המאמר במאגר PubMed.

ההבדל הזה חשוב לתחושת התקיעות. אם פסיביות היא ברירת המחדל, אז היציאה ממנה אינה מחיקה של הרגל רע. היא בנייה של ניסיון חדש שבו הפעולה שלכם משנה משהו.

לא צריך אמונה חדשה. צריך ראיה.

איך מפרידים בין הסיפור לבין העובדות?

הצעד הראשון אינו לפעול. הוא לראות בבירור.

קחו דף וחלקו אותו לשניים.

בצד אחד כתבו רק עובדות. דברים שמצלמה הייתה מתעדת. "בשלוש השנים האחרונות שלחתי שתי הצעות מחיר". "אני עובד במקום הזה שש שנים". "ביקשתי העלאה פעם אחת, לפני ארבע שנים".

בצד השני כתבו את הפרשנות. "אף אחד לא מעריך אותי". "מאוחר מדי בשבילי". "אני לא יודע למכור את עצמי".

עכשיו קראו את שני הצדדים ברצף.

ברוב הפעמים תגלו שהצד הימני קצר ומדיד, והצד השמאלי ארוך, מוחלט ומלא במילים כמו תמיד, אף פעם ואף אחד. זה לא אומר שהפרשנות שקרית. היא באמת נובעת מניסיון. זה אומר שהיא רחבה בהרבה מהעובדות שעליהן היא נשענת.

יש בזה גם נחמה. אם התיאור המדויק הוא "ביקשתי פעם אחת לפני ארבע שנים", אז אתם לא אדם שלא מסוגל לבקש. אתם אדם עם מדגם קטן במיוחד.

איך מכווצים את האופק לצעד אחד?

תקיעות מרחיבה את האופק עד שהוא בלתי אפשרי. "מה אני עושה עם החיים שלי" היא שאלה שאין לה צעד ראשון.

הפעולה ההפוכה היא לצמצם עד שהצעד הופך קטן עד גיחוך.

לא "לשנות קריירה", אלא "לשלוח הודעה לאדם אחד שעשה את המעבר הזה ולשאול אותו שאלה אחת".

לא "לחזור לכושר", אלא "להוציא את הנעליים מהארון הערב".

לא "לסדר את הכסף", אלא "לפתוח את דף החשבון ולכתוב מספר אחד".

הפסיכולוג פיטר גולוויצר הציע לכך כלי פשוט שנקרא כוונת יישום, תוכנית שמחברת מצב מסוים לפעולה מסוימת בנוסח אם אז. במאמר משנת 1999 בכתב העת American Psychologist הוא הראה שתוכניות כאלה קידמו ביצוע של כוונות טוב יותר מהצהרות כלליות, ומטא אנליזה שערך יחד עם פסקל שירן בשנת 2006, שסקרה קרוב למאה מחקרים, מצאה השפעה בגודל בינוני.

בפועל זה נשמע כך: "אם סיימתי לשטוף כלים ביום שלישי, אז אשלח את ההודעה לרותי".

שימו לב מה קרה. לא ניסינו להגדיל את הרצון. הורדנו את מספר ההחלטות שצריך לקבל ברגע האמת.

חשוב לסייג: הכלי הזה מגשר בין רצון קיים לפעולה. הוא לא מייצר מחויבות למטרה שאתם לא באמת רוצים. אם אתם מנסחים תוכניות אם אז ואף אחת מהן לא זזה, ייתכן שהשאלה אינה איך לבצע אלא למי שייכת המטרה.

מהו ניסוי אחד שאפשר להריץ השבוע?

הדרך הבטוחה ביותר לצאת מתקיעות היא להפסיק לנסות לפתור אותה ולהתחיל לאסוף ראיות.

ניסוי טוב עונה על ארבעה תנאים.

הוא קטן מספיק כדי לקרות גם בשבוע עמוס. הוא מוגדר בזמן ובמקום. הוא מייצר מידע ולא פסק דין. ואפשר לדעת בוודאות אם הוא קרה או לא.

"אשלח שאלה אחת לאדם שעובד בתחום שמעניין אותי, ביום רביעי אחרי שאסגור את המחשב."

"אחזור לכיתת ריקוד אחת בשבוע הקרוב, ואחליט אחריה אם זה בכלל בשבילי."

"אכתוב שלוש שורות על הרעיון העסקי ואשלח אותן לחבר אחד."

התוצאה אינה הצלחה או כישלון. התוצאה היא מידע. אולי תגלו שהאדם ענה תוך שעה ובכלל שמח לעזור. אולי תגלו שהפחד היה גדול מהאירוע. אולי תגלו שהכיוון הזה בכלל לא מדבר אליכם, וגם זה שווה זהב, כי הפסקתם לשלם על דלת שלא רציתם לפתוח.

ניסוי אחד לא מוציא אדם מתקיעות. אבל הוא סותר את המשפט "שום דבר אצלי לא זז", והמשפט הזה הוא חצי מהבעיה.

מה עושים כשהתקיעות כבר מרגישה כמו מי שאתם?

זה השלב שבו אנשים מפסיקים לחפש פתרון, כי אין מה לפתור באופי.

הדרך החוצה אינה להכריז על זהות חדשה ולנסות להאמין בה. היא לצמצם את ההגדרה עד שהיא הופכת להשערה שאפשר לבדוק.

"אני תקוע" הופך ל"בשנתיים האחרונות לא לקחתי החלטה גדולה בתחום העבודה".

"אני לא מסוגל להתמיד" הופך ל"כשאני מתחיל בגדול ובלי זמן קבוע, אני עוצר אחרי שבועיים".

"אני מפחד משינוי" הופך ל"אני נמנע משיחות שבהן אני עלול לשמוע לא".

ההבדל אינו סמנטי. משפט על אופי אין מה לעשות איתו. משפט על תנאים אפשר לשנות.

מתי תקיעות היא סימן שכדאי לפנות לעזרה?

לא כל תחושת תקיעות היא עניין של אסטרטגיה.

אם לצד התחושה הזו מופיעים גם מצב רוח ירוד לאורך שבועות, קושי מתמשך להירדם או לקום, אובדן עניין בדברים שפעם שימחו, שינוי משמעותי בתיאבון או מחשבות על פגיעה עצמית, זה כבר לא תחום של טיפים לפעולה. זה מקום לפנות בו לאיש מקצוע.

גם עייפות פיזית ממושכת ראויה לבדיקה רפואית לפני שמסיקים מסקנות על המוטיבציה.

וחשוב לומר גם את הצד השני. יש תקופות בחיים שבהן אנחנו לא אמורים לזוז. אחרי אובדן, במהלך מחלה, בשנה הראשונה של הורות. לפעמים מה שנראה מבחוץ כמו תקיעות הוא בעצם מנוחה נחוצה שלא נתנו לה אישור. זה שווה בדיקה כנה לפני שמוסיפים עוד תוכנית לרשימה.

איפה מתחילים כשקשה לעשות את זה לבד

אפשר בהחלט לעבוד על כל מה שכתוב כאן עם דף ועט, ורבים עושים בדיוק את זה.

ובכל זאת, יש הבדל בין להבין את הלולאה לבין לעמוד מולה כשהיא פעילה. ברגע האמת, כשהאצבע מרחפת מעל כפתור השליחה, הידע לא תמיד נמצא בחדר.

סדנת מוצאים כיוון נבנתה בדיוק לרגעים האלה. אנחנו לוקחים את הדפוסים הישנים שמחזיקים אתכם באותו סיבוב, מפרידים בין הסיפור לעובדות ובונים יחד את הצעד הראשון שאפשר באמת לחיות איתו. זו לא הבטחה לשינוי דרמטי בסוף שבוע אחד, וזה לא טיפול. זה מרחב תומך לבדוק מה מחזיק אתכם, בקצב שלכם.

שאלות נפוצות

למה אני מרגיש תקוע בחיים?

תחושת תקיעות נובעת לרוב משילוב של שלושה גורמים ולא מחוסר רצון. הצעד הבא אינו מוגדר, ולכן המוח נשאר עם כותרת גדולה בלי פעולה ראשונה. דפוס הגנה ישן מונע לקיחת סיכון כדי לחסוך אכזבה או ביקורת. וההימנעות שהצטברה לאורך זמן הפכה בהדרגה לתיאור של האדם עצמו, בנוסח "אני פשוט כזה". שלושת הגורמים האלה יחד מייצרים לולאה שנראית כמו אופי אבל בנויה מתנאים שאפשר לשנות.

איך משחררים תקיעות?

מתחילים בהפרדה בין העובדות לבין הפרשנות, כדי לראות כמה מהמסקנה המוחלטת נשענת על מדגם קטן. אחר כך מצמצמים את האופק מכותרת גדולה לצעד אחד שאפשר לבצע השבוע, ומנסחים אותו כתוכנית אם אז שמחברת רגע מסוים בשגרה לפעולה מסוימת. לבסוף מריצים ניסוי קטן אחד שמייצר מידע ולא פסק דין. המטרה אינה לפתור את החיים אלא לסתור את המשפט ששום דבר לא זז.

כמה זמן לוקח לצאת מתקיעות?

אין לוח זמנים אחיד, וכל הבטחה למספר ימים קבוע היא הפשטה. מה שכן ניתן למדוד הוא קצב הראיות. ניסוי קטן אחד בשבוע מספק תוך חודש ארבע נקודות מידע חדשות על מה שקורה כשאתם כן פועלים. אצל חלק מהאנשים התחושה מתחילה להשתנות כבר אחרי הפעולה הראשונה, ואצל אחרים רק כשהצטבר רצף. שני המקרים תקינים.

האם תקיעות בחיים היא דיכאון?

לא בהכרח, ולא כדאי לערבב בין השניים. תחושת תקיעות יכולה להתקיים לצד תפקוד מלא ורגעים של שמחה. כאשר מופיעים לאורך שבועות גם מצב רוח ירוד, אובדן עניין בדברים שפעם שימחו, שינויים בשינה או בתיאבון או מחשבות על פגיעה עצמית, מדובר בתמונה אחרת שמצריכה אבחון של איש מקצוע. עייפות ממושכת ראויה גם לבדיקה רפואית לפני שמסיקים מסקנות על מוטיבציה.

מה הצעד האחד שלכם השבוע?

אל תבחרו את הצעד הנכון. בחרו את הקטן ביותר שאתם בטוחים שיקרה.

כתבו אותו במשפט אחד, עם יום ושעה. הריצו אותו. ראו מה קרה באמת, ולא מה חששתם שיקרה.

תקיעות אינה סימן שמשהו בכם שבור. היא לרוב סימן שהאופק גדול מדי והצעד לא הוגדר.

ואת זה אפשר לשנות כבר השבוע.