כוח רצון: למה רעיון המצבר שמתרוקן לא החזיק במחקר

למה כוח הרצון נגמר בדיוק בשעה הלא נוחה?

שימו לב למבנה של היום.

בבוקר הכל נראה אפשרי. בשבע בערב אותה משימה בדיוק, אותו גודל, אותה חשיבות, פשוט לא נעשית. ואנחנו מסבירים לעצמנו את הפער בשתי מילים: נגמר לי.

ההסבר הזה כל כך מוכר שהוא כבר לא נשמע כמו הסבר אלא כמו תיאור. יש לנו מכל של כוח רצון, הוא מתמלא בלילה, מתרוקן במהלך היום, וכל התאפקות קטנה גובה ממנו מחיר.

זה דימוי מצוין. הבעיה היא שהמחקר שעמד מאחוריו לא החזיק טוב כשניסו לשחזר אותו, ושהדימוי שבא במקומו הוא דווקא חדשות טובות.

מה מספר הדימוי על הקצב והסכין?

בחיבור סיני עתיק, בפרק השלישי של ג'ואנג דזה, מסופר על קצב בחצר של שליט.

השליט צופה בו עובד ולא מאמין למה שהוא רואה. היד זזה בלי היסוס, הכתף נעה אחריה, הכל נשמע כמו קצב ולא כמו עבודה.

בסוף הוא שואל אותו איך הגיע לכזאת מיומנות.

הקצב מניח את הסכין ועונה תשובה שהיא כל הסיפור. בשלוש השנים הראשונות, הוא אומר, ראיתי לפניי את כל הבהמה. אחרי שלוש שנים הפסקתי לראות אותה כולה. היום אני כבר לא מסתכל. אני מוצא את המרווחים שקיימים שם ממילא, ומעביר את הלהב ביניהם.

ואז הוא מוסיף את המשפט שבגללו הדימוי הזה שרד אלפי שנים.

קצב טוב מחליף סכין פעם בשנה, כי הוא חותך. קצב רגיל מחליף פעם בחודש, כי הוא קוצץ בכוח. הסכין הזאת בידי תשע עשרה שנה, והיא חדה כאילו יצאה עכשיו מהמשחזת.

מה הקשר בין להב חד לבין כוח רצון?

בדיוק ההיפוך של "נגמר לי".

כשאנחנו אומרים שנגמר לנו הכוח, אנחנו מניחים שהעבודה עצמה היא זאת ששוחקת. הקצב מציע הנחה אחרת: מה שנשחק אינו העבודה, אלא ההתנגשות. הלהב שנפגש כל פעם בעצם מתקלקל, והלהב שנכנס במרווח נשאר חד אחרי תשע עשרה שנה של אותה עבודה בדיוק.

והשאלה המעשית משתנה בהתאם. לא כמה כוח יש לי היום, אלא איפה בדיוק אני חותך בעצם כל יום מחדש.

מאיפה בא הרעיון שכוח הרצון הוא מצבר?

יש לו מקור מדויק.

בשנת 1998 פרסמו רוי באומייסטר ועמיתיו סדרת ניסויים שהציגה מושג שנקרא דלדול אגו. המבנה היה פשוט ואלגנטי: מבצעים מול המשתתף מטלה אחת שדורשת התאפקות, ואז מודדים כמה הוא מתמיד במטלה שנייה שאין לה שום קשר לראשונה.

הממצא היה שמי שהתאפק בשלב הראשון התמיד פחות בשלב השני. מכאן נגזרה המסקנה שההתאפקות עצמה צורכת משאב מוגבל ומשותף.

הרעיון הזה תפס, ובצדק. הוא מסביר תחושה אמיתית לגמרי, הוא נשמע נכון, והוא הפך לאחד המושגים המצוטטים ביותר בפסיכולוגיה של השנים ההן.

מה קרה כשניסו לשחזר את דלדול האגו?

כאן מתחיל החלק שפחות מסופר.

בשנת 2016 פורסם פרויקט שחזור שנרשם מראש, כלומר כל ההחלטות המתודולוגיות נקבעו לפני איסוף הנתונים. השתתפו בו עשרים ושלוש מעבדות, אלפיים מאה ארבעים ואחד משתתפים, כולן עם אותו פרוטוקול בדיוק. גודל האפקט שנמצא היה 0.04, ורווח הסמך שלו כלל את האפס. בשפה פשוטה: לא נמצאה עדות לאפקט בפרוטוקול הזה.

בשנת 2021 נעשה ניסיון נוסף, גדול יותר, ובכוונה פחות נוקשה. שלושים ושש מעבדות, שלושת אלפים חמש מאות שלושים ואחד משתתפים, ושתי גרסאות שונות של המניפולציה כדי לא לתלות את כל התוצאה בשיטה אחת. התוצאה המאשרת הייתה 0.06 ולא מובהקת.

שימו לב למה שזה כן אומר ולמה שזה לא אומר. זה לא אומר שהתחושה בשבע בערב מדומה. היא אמיתית, וכולנו מכירים אותה. זה אומר שההסבר של מצבר שמתרוקן לא קיבל תמיכה כשבדקו אותו בתנאים מחמירים, ולכן כדאי לחפש הסבר אחר לאותה תחושה.

אם לא מצבר, אז מה כן מסביר שליטה עצמית?

ההסבר שעומד בינתיים טוב יותר הוא פחות מחמיא ויותר שימושי.

בשנת 2015 פרסמו בריאן גלה ואנג'לה דאקוורת', בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology, שישה מחקרים עם יותר מאלפיים מאתיים משתתפים. הם בדקו דבר אחד: כשאנשים עם שליטה עצמית גבוהה מגיעים לתוצאות טובות יותר, במה בדיוק זה עובר.

התשובה שחזרה אצלם הייתה הרגלים, לא התאפקות. אותם אנשים דיווחו על יותר התנהגויות שהפכו אצלם אוטומטיות, ודווקא הערוץ הזה הוא שהסביר את הקשר בין שליטה עצמית לתוצאות. לא כמות ההתגברות היומית.

ולפני כן, בשנת 2012, פרסמו וילהלם הופמן, רוי באומייסטר ועמיתיהם מחקר דגימת חוויה: מאות מבוגרים נשאלו בשעות אקראיות לאורך שבוע על רצונות שעולים בהם ברגע הזה, ונאספו אלפי דיווחים. אצל מי שדיווח על שליטה עצמית גבוהה נמצאו רצונות חלשים יותר ופחות התנגשות בין רצון לבין מטרה אחרת, ולא רק התאפקות מוצלחת יותר.

כלומר הם לא ניצחו יותר קרבות. הם פשוט נמצאו בפחות קרבות.

מה המחקרים האלה לא אומרים?

שלוש הסתייגויות, והן חלק מהתמונה.

ראשית, שני המחקרים האחרונים הם מתאמיים. הם מראים שהדברים הולכים יחד, לא מה גרם למה. אפשר בהחלט שחיים מסודרים יותר מייצרים גם פחות התנגשויות וגם דיווח על שליטה עצמית גבוהה, ולא שהאחד מוליד את השני.

שנית, כישלון שחזור אינו הוכחה שאין שם כלום. הוא מצמצם את הטענה ומוריד את הביטחון בה, ובניתוחים המשניים של 2021 עצמם נמצא שהאפקט היה גדול יותר אצל מי שדיווח על עייפות. זה בדיוק הסוג של ממצא שמחייב עוד עבודה, לא הכרזה לשום כיוון.

ושלישית, אלה ממוצעי קבוצות ולא תחזית לאדם מסוים ביום מסוים.

איך מוצאים את המרווח במקום לחתוך בעצם?

נתחיל במה שהקצב לא עשה. הוא לא התאמן על חיתוך חזק יותר במשך תשע עשרה שנה.

התרגול המעשי לוקח חמש דקות, והוא לא עוסק בכוח אלא במפה.

קחו משימה אחת שחוזרת אצלכם כל שבוע ודורשת קרב כל פעם מחדש. לא פרויקט גדול, אלא דבר קטן ומוגדר שאתם יודעים בדיוק מה הוא. ואז שאלו שלוש שאלות, הכי טוב בכתב.

מתי בדיוק היא נשברת, בשעה מדויקת? רוב האנשים מגלים שהמשימה אינה "קשה", היא קשה בשעה אחת ספציפית שבה היא מתנגשת במשהו אחר.

במה היא מתנגשת? רעב, עייפות, הטלפון, אדם אחר בבית, ישיבה אחרונה שמסתיימת מאוחר. זאת העצם.

ואיפה יש מרווח? כלומר איזה חלון ביום כבר קיים, ושבו לא צריך להזיז אף אחד כדי להיכנס אליו.

מי שרוצה מנגנון אחד מוכן לחיבור של משימה לחלון קיים, הרחבנו עליו בנפרד בכתבה על צימוד פיתוי, הכלי שמחבר הנאה אמיתית למשימה נדחית. ומי שחי את הפער הקלאסי בין לדעת מה נכון לבין לעשות אותו, יש על זה כתבה שלמה: למה אנחנו יודעים מה לעשות ולא עושים.

כמה זמן לוקח עד שזה מפסיק לדרוש הכרעה?

פחות ממה שנדמה, ויותר ממה שמבטיחים.

המספר שכולם מכירים, אותם עשרים ואחד ימים, אינו מחקר. פירקנו את המקור שלו ואת מה שנמצא בפועל בכתבה על מיתוס עשרים ואחד הימים ליצירת הרגל, ושם גם מופיע הטווח הריאלי, שהוא רחב מאוד ותלוי בעיקר בסוג ההתנהגות.

מה שחשוב כאן הוא הכיוון ולא המספר: כל פעם שאותה פעולה מתבצעת באותו חלון, היא דורשת פחות הכרעה. וכשהיא מפסיקה לדרוש הכרעה, היא גם מפסיקה להתחרות על אותו משאב שאנחנו מרגישים שנגמר.

איך זה מתחבר למה שרץ בתת המודע?

כי הדבר שהקצב תיאר אינו כוח, הוא דפוס.

שלושת השלבים שהוא מונה, לראות את כל המשימה, להפסיק לראות אותה כגוש אחד, ובסוף לזוז בלי להסתכל, הם תיאור של פעולה שעברה ממקום שדורש החלטה למקום שלא דורש אותה. בדיוק אותו מעבר שאנחנו מחפשים כשאנחנו שואלים למה אנחנו דוחים דברים שאנחנו רוצים לעשות.

וזה גם העיקרון שעליו בנויה ערכת האודיו של MindCode: לא התגברות ברגע הקושי, אלא תרגול יומי קצר בזמן רגוע, שמעביר את ההחלטה למערכת שלא צריכה להחליט מחדש כל בוקר.

מה הצעד הראשון להיום?

בחרו משימה אחת, וסמנו את העצם.

לא את המשימה. את הנקודה המדויקת שבה היא נשברת: השעה, הדבר שמתנגש בה, והחלון שכבר קיים ביום שלכם ואף אחד לא נמצא בו.

אחרי תשע עשרה שנה, מה שהחזיק את הלהב חד לא היה כוח. זאת הייתה הידיעה איפה לא צריך אותו.