השוואה חברתית: למה תמיד יש מישהו שנראה צעד אחד לפנינו?

למה ההשוואה תופסת אותנו דווקא כשהכול בסדר?

שימו לב לרגע הזה.

יום סביר. לא רע ולא מזהיר. אתם שוכבים במיטה, פותחים את הטלפון לשתי דקות, ורואים מישהו שאתם מכירים. הוא השיק משהו. הוא נסע לאנשהו. הוא נראה טוב.

ובלי שאף אחד אמר כלום, משפט אחד עולה: הוא כבר שם, ואני עוד כאן.

מה שמעניין הוא שרגע לפני כן לא הייתה לכם שום בעיה. לא חסר לכם כלום. התמונה לא הוסיפה ולא גרעה מהחיים שלכם, והיא גם לא נועדה לכם באופן אישי. ובכל זאת משהו בפנים ירד קומה.

זה לא פגם באופי. זאת מערכת שעושה בדיוק את מה שהיא בנויה לעשות.

מה מספר משל סתת האבן?

יש משל ישן שמתאר את המעגל הזה טוב מכל הסבר.

סתת אבן עני עובד למרגלות ההר. יום אחד עובר בדרך איש עשיר, במרכבה, והסתת מרים את העיניים ומבקש בלבו להיות עשיר כמוהו.

המשאלה מתגשמת. הוא נהיה עשיר.

ואז הוא רואה נסיך, שכולם קדים לפניו, ומבקש להיות נסיך. והוא נהיה נסיך. אבל אז הוא מרגיש את השמש שורפת את פניו, מבינה שהיא חזקה ממנו, ומבקש להיות השמש.

הוא נהיה השמש. עד שענן עובר ומסתיר אותו.

אז הוא נהיה ענן. עד שהרוח מפזרת אותו.

אז הוא נהיה הרוח. ואז הוא פוגש את הדבר היחיד שהרוח לא מצליחה להזיז: ההר.

הוא נהיה ההר. החזק מכולם. סוף סוף שום דבר לא מעליו.

ואז הוא מרגיש דפיקות קטנות בבסיס שלו. הוא מביט למטה, ושם, ממש למרגלותיו, עומד אדם קטן עם פטיש ואזמל ומפורר אותו לאט.

סתת אבן.

למה המשל הזה אינו אגדה יפנית?

כאן שווה לעצור לרגע, כי הסיפור הזה מסתובב בעולם עם תווית שגויה.

ברוב המקומות שבהם הוא מופיע כתוב שזאת אגדה יפנית עתיקה. היא לא. הגרסה המוכרת מופיעה ברומן ההולנדי "מקס האבלאר" של מולטטולי משנת 1860, והיא עצמה עיבוד לסיפור מוקדם יותר שפורסם בשנת 1842. רק מאוחר יותר, בקבצי אגדות מסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, הוא הופיע כאילו הוא יפני מקורי.

זה לא גורע ממנו דבר. זה רק אומר שנכון לקרוא לו מה שהוא: משל ספרותי מהמאה התשע עשרה שמסופר על סתת אבן יפני.

ואם אתם תוהים למה זה חשוב, הנה הסיבה: ברגע שאנחנו מרשים לעצמנו לתלות רעיון במקור מרשים כדי שיישמע חזק יותר, אנחנו עושים בדיוק את מה שהמשל עצמו מתאר. מחפשים משהו גדול יותר להישען עליו.

מה קרה כשסטודנטים פגשו מועמד מטופח ומועמד מרושל?

את המנגנון שהמשל מתאר אפשר גם למדוד.

בשנת 1970 פרסמו סטנלי מורס וקנת גרגן, בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology, ניסוי פשוט להפליא.

שבעים ושמונה סטודנטים הגיעו למה שנראה כמו תהליך גיוס אמיתי למשרה. הם קיבלו טפסים למלא וישבו למלא אותם. בזמן שהם מילאו, נכנס לחדר מועמד נוסף והתיישב באותו שולחן.

חצי מהם פגשו דמות אחת, וחצי פגשו דמות אחרת.

הדמות הראשונה הגיעה בחליפה, עם תיק פתוח שנראו בו ספרים וכלי עבודה מסודרים, וישבה בביטחון. החוקרים כינו אותה מר נקי.

הדמות השנייה הגיעה מרושלת, עם חולצה פתוחה, ישבה מפוזרת והניחה סביבה בלגן. החוקרים כינו אותה מר מלוכלך.

אף אחד מהשניים לא דיבר אל הנבדקים. הם רק היו שם.

לפני כניסת הדמות ואחריה מילאו הנבדקים שאלוני הערכה עצמית. והתוצאה הייתה ברורה: מי שישב ליד מר נקי דיווח על הערכה עצמית נמוכה יותר. מי שישב ליד מר מלוכלך דיווח על הערכה עצמית גבוהה יותר.

אותו אדם בדיוק. אותם כישורים. אותה משרה.

ההבדל כולו היה מי ישב לידו במשך כמה דקות.

למה ההשוואה כלפי מעלה כל כך אוטומטית?

כי בלעדיה אין לנו סרגל.

על גובה ומשקל אפשר לקבל מספר. על "האם אני מצליח", "האם אני עושה מספיק", "האם אני במקום הנכון" אין שום מכשיר מדידה בעולם. אז המערכת עושה את הדבר ההגיוני היחיד שהיא יכולה: היא מחפשת אנשים.

והנה החלק הפחות נוח. היא כמעט תמיד מסתכלת כלפי מעלה.

לא על מי שמאחורינו, אלא על מי שלפנינו. לא על מי שבדיוק במקום שלנו, אלא על מי שנמצא צעד אחד קדימה, כי דווקא הוא רלוונטי מספיק כדי להכאיב.

וזאת הסיבה שהמעגל במשל לא נסגר. בכל קומה שאליה הסתת מגיע, כבר מחכה שם מישהו גבוה יותר. גם כשהוא נהיה ההר, המדידה לא נגמרת, היא רק משנה כיוון.

זה קרוב מאוד למנגנון שבגללו אנחנו אף פעם לא מרוצים ממה שכבר השגנו, אבל זה לא אותו דבר. שם הרף הפנימי זז אחרי שהשגנו משהו. כאן הרף מגיע מבחוץ, מאדם אחר, ולא צריך שנשיג כלום כדי שיזוז.

מה הרשתות החברתיות עושות למנגנון הזה?

בעולם של הסתת, ההשוואה הייתה מוגבלת לכמה אנשים ביום. בעולם שלנו היא זמינה בכל רגע ובכמות בלתי מוגבלת.

בשנת 2017 פרסמו פיליפ ורדוין ועמיתיו, בכתב העת Social Issues and Policy Review, סקירה ביקורתית של הספרות על רשתות חברתיות ותחושת רווחה. הממצא המרכזי שלהם אינו "רשתות מזיקות" אלא משהו מדויק יותר.

ההבדל הוא בין השתתפות לבין צפייה.

שימוש פעיל, כלומר לכתוב למישהו, להגיב, לנהל שיחה אמיתית, נמצא קשור דווקא לתחושה טובה יותר ולחיבור.

צפייה שקטה, כלומר לגלול ולהסתכל בלי להשתתף, היא זו שנמצאה קשורה לירידה בתחושה הטובה. והמנגנון שהם מצביעים עליו הוא בדיוק זה: הצפייה השקטה מזמינה השוואה וקנאה, ודרכן מגיעה הירידה.

במילים אחרות, לא המכשיר עושה את זה. זה מה שקורה כשיושבים במשך עשרים דקות ליד שלוש מאות גרסאות של מר נקי, בלי להגיד מילה לאף אחד מהם.

אם אתם מזהים את הרגע הזה, שווה לקרוא גם למה אנחנו פותחים את הטלפון בלי לדעת למה.

מה המחקרים האלה לא אומרים?

חשוב לי לדייק, כי בלי הדיוק הזה זה נהיה סיסמה.

הניסוי משנת 1970 נעשה במעבדה, על סטודנטים, עם שאלון הערכה עצמית שמולא מיד אחרי. זה מדד השפעה קצרת טווח על קבוצה, לא תחזית לגבי אדם מסוים ולא טענה על מה שקורה לאורך שנים.

והסקירה משנת 2017 מתארת קשרים בין דפוסי שימוש לבין תחושה. קשר אינו סיבה, וכיוון החץ בחיים האמיתיים מסובך יותר. ייתכן גם שמי שמרגיש פחות טוב גולל יותר ומשתתף פחות.

ויש עוד משהו. השוואה אינה רעה מעצם טבעה. לראות מישהו שעושה משהו טוב יכול ללמד, לפתוח דלת ולהראות שמשהו בכלל אפשרי. ההבדל הוא בין "אם הוא הצליח, אולי יש כאן דרך" לבין "הוא כבר שם, ואני עוד כאן".

הראשון מזיז. השני רק מודד.

אז מה עושים במקום להשוות?

הפתרון אינו להפסיק להשוות. אי אפשר לכבות מערכת שעובדת בלי לשאול אותנו, וכל ניסיון כזה נגמר בשכבה נוספת של ביקורת עצמית על זה שהשווינו.

מה שכן אפשר זה לשנות את מה שעושים בדקה שאחרי.

שימו לב לפאנץ' של המשל. אחרי כל המעגל, מי שבאמת מחזיק את הכוח הוא לא ההר ולא השמש ולא הרוח. זה האיש הקטן עם האזמל. לא כי הוא גדול, אלא כי הוא היחיד שעושה משהו.

אז הכלי הוא זה:

כשאתם תופסים את עצמכם באמצע המשפט "הוא כבר שם, ואני עוד כאן", אל תתווכחו איתו ואל תנסו לתקן אותו. במקום זה עשו תנועה אחת של אזמל.

דבר אחד קטן, שלוקח פחות מחמש דקות, ושנמצא לגמרי בידיים שלכם. לשלוח את ההודעה שנדחתה. לכתוב שורה אחת בקובץ. לקבוע את התור. לנקות פינה אחת בשולחן.

ואם המשפט הגיע מול מסך, יש גרסה מדויקת עוד יותר, והיא ישירות מתוך הממצא על צפייה שקטה: במקום לסגור את האפליקציה בתחושה רעה, כתבו משהו אמיתי לאדם אחד. השתתפו במקום לצפות.

איך זה נראה בשבוע רגיל?

לא כמו מהפכה. כמו החלפה קטנה של סדר פעולות.

בבוקר אפשר להוסיף שאלה אחת לפני הגלילה הראשונה: מה תנועת האזמל שלי היום. משפט אחד, לא רשימה. המוח מגיב אחרת לדף שכבר יש בו כיוון.

ובערב, במקום לסכם את היום מול מה שאחרים עשו בו, שווה לסכם אותו מול מה שאתם עשיתם בו. לא כדי להרגיש טוב. כדי למדוד את הדבר הנכון.

מי שרוצה לעבוד על זה בצורה מסודרת, ערכת האודיו של MindCode בנויה בדיוק סביב השריר הזה: לחזור ולהפנות את הקשב פנימה בחלון שבו המערכת הכי פתוחה לקלוט, במקום להשאיר אותו נתון למה שהמסך הגיש באותו רגע.

שורה אחת לקחת מכאן

ההשוואה לא תיעלם, והיא גם לא צריכה. מה שאפשר לשנות הוא מה קורה בדקה שאחריה.

ברגע שאתם זזים, אתם כבר לא מודדים. ומי שמחזיק את האזמל הוא תמיד זה שמשנה משהו בהר.