למה אני אף פעם לא מרוצה ממה שיש לי?

למה ההרגשה של "עוד קצת ואני שם" אף פעם לא נגמרת?

יש רגע שרוב האנשים מכירים ומעטים מדברים עליו.

השגתם משהו שרציתם באמת. משכורת שנראתה רחוקה, דירה, תואר, לקוח, מספר במאזניים. בשבוע הראשון זה מרגיש. בשבוע השני זה מרגיש פחות. בחודש השלישי זה כבר פשוט המצב, ואתם כבר מסתכלים על הדבר הבא שחסר.

ואז מגיעה השאלה, בדרך כלל בקול שקט ומאשים: למה אני אף פעם לא מרוצה?

השאלה הזאת נשמעת כמו בעיה באופי. היא כמעט תמיד לא. היא תיאור מדויק של איך מערכת ההערכה הפנימית שלנו בנויה לעבוד, ויש לה שם, יש לה מחקר, ויש גם משהו מעשי לעשות איתה.

מה קרה לזוכים בלוטו שנה אחרי הזכייה?

בשנת 1978 פרסמו פיליפ בריקמן, דן קוטס ורוני ג'נוף בולמן מחקר בשם "זוכי לוטו ונפגעי תאונות: האם האושר יחסי?" בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology.

הם ראיינו עשרים ושניים אנשים שזכו בלוטו סכומים משמעותיים, קבוצת ביקורת של עשרים ושניים אנשים רגילים, ועוד עשרים ותשעה אנשים ששותקו בתאונה.

התוצאה שנשארה בזיכרון הציבורי היא שהזוכים לא דיווחו על אושר גבוה יותר מקבוצת הביקורת. אבל הממצא המעניין יותר הוא אחר: הזוכים דיווחו שהם נהנים פחות מהקבוצה השנייה מרשימה של דברים יומיומיים פשוטים. ארוחת בוקר. שיחה עם חבר. בדיחה. קניית בגדים.

ההסבר שהחוקרים הציעו הוא כפול. יש הרגלוּת, כלומר הדבר החדש הופך למובן מאליו. ויש ניגודיות, כלומר אחרי חוויית שיא, ההנאות הרגילות נמדדות מולה ונראות חיוורות.

חשוב לומר מה המחקר הזה לא מוכיח. זה מדגם קטן מאוד, נקודת מדידה אחת, והוא לא עקב אחרי אותם אנשים לאורך זמן, כלומר הוא לא באמת מראה ירידה חזרה לנקודת ההתחלה. מחקרים מאוחרים יותר הראו תמונה מורכבת יותר, ובעיקר שההסתגלות איננה מלאה בכל תחום. אבל הכיוון הכללי שלו החזיק, והוא קיבל שם: הסתגלות הדונית.

למה הרף זז דווקא ברגע שמשיגים משהו?

אני אוהב לתאר את זה בתור שתי רשימות שמתנהלות בראש בלי שביקשנו.

ברשימה הראשונה כתוב מה יש לי. שימו לב מה נוטה להיכנס אליה: דברים שאפשר לספור, ובעיקר דברים שאפשר לאבד. תפקיד, סכום, רכוש, מספר עוקבים.

ברשימה השנייה כתוב מה צריך לקרות כדי שארגיש רגוע.

וכאן קורה הדבר שקשה לראות מבפנים. ברגע שסעיף מהרשימה השנייה מתקיים, הוא עובר בשקט לרשימה הראשונה, ומיד נכנס במקומו סעיף חדש. הרשימה השנייה לא מתקצרת אף פעם. היא רק מתחלפת.

לכן ההרגשה של "עוד קצת ואני שם" איננה נגמרת בהשגה. היא מתחדשת בה.

זו איננה תקלה. מערכת שמפסיקה לרצות היא מערכת שמפסיקה לזוז, ומבחינה אבולוציונית זה לא היה רעיון טוב. הרף שזז הוא מה שהוציא אותנו מהמיטה בכל בוקר במשך אלפי שנים. הוא פשוט לא נבנה כדי לייצר תחושת שובע, ולכן אין טעם לחכות שהוא ייתן אותה.

מכאן נובעת מסקנה אחת שחוסכת הרבה תסכול: אם תחושת הסיפוק לא תגיע מהרשימה השנייה, היא חייבת לבוא ממקום אחר.

האם הכרת תודה באמת עושה משהו, או שזו רק אמירה נעימה?

זו נקודה שבה קל מאוד להישמע כמו כרזה. אז הנה מה שבאמת נבדק.

בשנת 2003 פרסמו רוברט אמונס ומייקל מקאלוֹ מחקר בשם "לספור ברכות מול לספור נטלים" באותו כתב עת. הם חילקו משתתפים באקראי לשלוש קבוצות. קבוצה אחת רשמה בקביעות דברים שהיא אסירת תודה עליהם, קבוצה שנייה רשמה מטרדים ודברים מעצבנים, וקבוצה שלישית רשמה אירועים ניטרליים. במחקר הראשון הרישום היה שבועי, ובמחקר השני יומי.

הקבוצה שרשמה תודות דיווחה על רווחה סובייקטיבית גבוהה יותר בחלק מהמדדים, והממצא היציב ביותר היה דווקא ברגש החיובי.

ושוב, בכנות: אלה מדדים של דיווח עצמי, ההשפעה איננה דרמטית, והיא לא נמצאה בכל מדד שנבדק. זה לא טיפול ולא תרופה. מה שכן אפשר לומר הוא שהפניית הקשב אל מה שקיים איננה רק אמירה נעימה, ושיש לה עקבות מדידים.

בשפה של שתי הרשימות, זה תרגיל שמחזיר תשומת לב לרשימה הראשונה במקום להשאיר אותה כולה על השנייה.

מה ההבדל בין הכרת תודה לבין חשיבה חיובית בכוח?

זה ההבדל שקובע אם התרגול יעבוד או ייצור התנגדות.

חשיבה חיובית בכוח אומרת לכם מה להרגיש. "הכול מצוין", "אין על מה להתלונן", "יש אנשים במצב גרוע יותר". כשמשהו באמת מפריע, המשפטים האלה נוטים להחמיר את התחושה במקום להרגיע אותה, מסיבות שהרחבתי עליהן במאמר על למה לחשוב חיובי לא תמיד עובד.

הכרת תודה כפי שנבדקה במחקר איננה עושה את זה. היא לא מבקשת מכם לפסול את מה שחסר. היא מבקשת מכם לשים לב לפריט אחד קיים, בצורה ספציפית.

וההבדל בין הצהרה כללית לבין פריט ספציפי הוא כמעט כל העניין. "אני אסיר תודה על המשפחה שלי" מחליק בראש בלי לגעת בכלום. "הבן שלי חיכה לי אתמול בכניסה כי הוא רצה לספר לי משהו" נוגע, כי יש לו תמונה.

איך מתרגלים את זה בלי שזה יהפוך למטלה נוספת?

הדבר שהכי מפיל את התרגול הזה הוא להפוך אותו למשימה יומית שמסמנים בה וי. שווה לזכור שבמחקר הראשון של אמונס ומקאלו הרישום היה פעם בשבוע.

אז הנה גרסה שאני מוצא שמחזיקה לאורך זמן. פעם בשבוע, בערב קבוע, שלוש שורות:

שורה ראשונה. דבר אחד ספציפי שקרה השבוע ושלא הייתי רוצה שייעלם. לא קטגוריה. אירוע עם שעה ומקום.

שורה שנייה. דבר אחד שיש לי היום ושלפני חמש שנים היה נמצא אצלי ברשימה השנייה. זו השורה שמראה עד כמה הרף זז, כי כמעט תמיד יימצא שם משהו שפעם היה החלום עצמו.

שורה שלישית. דבר אחד שיישאר שלי גם אם המספרים ישתנו. יכולת שלמדתי, קשר, משהו שאני יודע לעשות, דרך שאני מסתכל בה על משבר.

השורה השלישית היא הלב של התרגיל. היא מכריחה את הרשימה הראשונה להכיל לפחות פריט אחד שלא ניתן לקחת אותו.

ומה עושים כשהראש עונה "כן, אבל עדיין חסר לי"?

הוא יענה. זה בסדר גמור, וזה אפילו סימן שהתרגיל נגע במשהו אמיתי.

שווה רק לשים לב לטון של התשובה. אם הוא נשמע כמו "אתה מפונק, יש לך הכול ואתה עדיין מתלונן", זו לא בדיקת מציאות. זו ביקורת עצמית שמתחפשת לצניעות, והיא בדרך כלל מורידה מוטיבציה במקום להעלות אותה. על ההבדל בין חשבון נפש שמסתיים בהחלטה לבין חשבון נפש שמסתיים בעונש כתבתי בהרחבה במאמר על חמלה עצמית.

ואם התשובה נשמעת כמו "נכון, ואני עדיין רוצה יותר", אז אין כאן בכלל סתירה. אפשר לרצות יותר ולהיות מרוצים בו זמנית. זה בדיוק מה שהמשל על הדייג ואיש העסקים מנסה להגיד: השאלה איננה אם לשאוף, אלא לאן בדיוק אנחנו רצים ומה כבר נמצא ביד בזמן הריצה.

הדפוס הזה, של ראש שמודד כל הזמן מה חסר, נבנה בחזרות רבות ולא ביום אחד, ולכן גם לא משתנה בהחלטה חד פעמית. מי שמעדיפים לעבוד על זה עם תרגול מוקלט קבוע יכולים להכיר את ערכת השמע של MindCode, שמשלבת הרפיה, דמיון וחזרתיות. היא איננה מחליפה את שלוש השורות, אבל היא נותנת חלון קבוע שבו הקשב מתאמן על כיוון אחר.

מה נשאר כשלוקחים את הקירות?

בסוכות יוצאים למשך שבוע מהבית היציב אל מבנה שהרוח עוברת בו ושאי אפשר לנעול. זה תרגיל מוזר בהגדרה: מוותרים מרצון בדיוק על הדברים שאמורים לתת ביטחון.

והרבה אנשים מספרים שדווקא שם, בפחות בטוח, הם נרגעים.

אולי כי כשהקירות זזים לרגע, מתברר שחלק גדול מתחושת השליטה מעולם לא ישב בהם.

אז השאלה שאני חוזר אליה איננה "למה אני אף פעם לא מרוצה". היא שאלה אחרת:

אם היו לוקחים את הקירות לשבוע, מה עדיין היה שלי?

מי שיש לו תשובה אחת לשאלה הזאת, לא זקוק שהרף יפסיק לזוז.