חמלה עצמית: איך עושים חשבון נפש בלי להישבר ממנו

למה חשבון נפש כן, והלקאה עצמית לא?

יש רגע שחוזר אצל הרבה אנשים בערב, כשהבית נרגע והראש סוף סוף פנוי. פתאום עולה רשימה. מה לא נעשה השנה, למי לא התקשרנו, מה הבטחנו לעצמנו ונשאר בדיוק באותו מקום.

הרשימה הזאת מרגישה כמו כנות, ולפעמים היא באמת כנות. אבל לעיתים קרובות היא מחליקה למקום אחר. היא מפסיקה לתאר מה קרה ומתחילה לפסוק מי אנחנו.

ההבדל נשמע קטן, והוא משנה את כל התוצאה.

"לא התמדתי באימונים" זו עובדה. אפשר לבדוק אותה, להבין מה הפריע ולהחליט מה עושים אחרת.

"אני אדם שלא מסוגל להתמיד" זה תיאור זהות. אין מה לעשות איתו, חוץ מלהרגיש רע.

חשבון נפש אמיתי נגמר בהחלטה. משפט נגמר בעונש, ועונש כמעט אף פעם לא שינה הרגל.

מהי חמלה עצמית בעצם?

חמלה עצמית היא היכולת להתייחס לעצמנו ברגע של כישלון או כאב באותה סבירות ואותו יושר שהיינו מפנים לחבר קרוב. לא להתעלם מהטעות, לא להקטין אותה, וגם לא להפוך אותה לעדות על הערך שלנו.

החוקרת קריסטין נף, שפיתחה את הכלי המחקרי הנפוץ למדידת חמלה עצמית, מתארת אותה כשלושה מרכיבים שפועלים יחד.

תשומת לב. קודם כול לשים לב שכואב, בלי להיסחף לתוך הכאב ובלי להעמיד פנים שהוא לא שם.

אנושיות משותפת. להזכיר לעצמנו שטעות אינה סימן לפגם אישי נדיר. היא חלק ממה שקורה לאנשים.

נדיבות כלפי עצמנו. לדבר אל עצמנו בטון שבו היינו מדברים אל מישהו שאכפת לנו ממנו.

שימו לב שאף אחד משלושת המרכיבים אינו "להגיד לעצמי שהכול בסדר". חמלה עצמית איננה אישור מראש לכל התנהגות. היא בעיקר הורדה של רמת האיום, כדי שאפשר יהיה להסתכל.

האם חמלה עצמית לא הופכת אותנו לרכים מדי?

זו ההתנגדות הראשונה שאני שומע, וההיגיון מאחוריה ברור. אם לא אלחץ על עצמי, מה יגרום לי לזוז.

דווקא כאן המחקר מפתיע.

בשנת 2012 פרסמו ג'וליאנה ברינס וסרינה צ'ן מאוניברסיטת ברקלי מחקר בכתב העת Personality and Social Psychology Bulletin, תחת הכותרת Self-Compassion Increases Self-Improvement Motivation. בארבעה ניסויים הם בדקו מה קורה לאנשים אחרי חולשה אישית, טעות מוסרית או כישלון במבחן.

באחד הניסויים משתתפים נבחנו במבחן קשה ונאמר להם שלא הצליחו בו. חלקם קיבלו אחר כך הנחיה קצרה להתייחס לעצמם בסבלנות, כמו שהיו מתייחסים לחבר במצב דומה. אחרים קיבלו הנחיה שנועדה לחזק את ההערכה העצמית, ואחרים לא קיבלו הנחיה כלל. בשלב הבא כולם קיבלו זמן ללמוד לקראת מבחן נוסף. הקבוצה שקיבלה את הנחיית החמלה העצמית בחרה ללמוד יותר זמן.

חשוב לומר את זה בזהירות. מדובר בניסויי מעבדה עם משימות קצרות, לא בהבטחה שכל אדם שיתייחס לעצמו יפה יתמיד יותר בחדר כושר. וזה גם לא אומר שכל ביקורת עצמית מזיקה. משוב מדויק על התנהגות הוא חלק מלמידה בריאה.

הממצא כן מערער על ההנחה שהקשיחות היא המנוע. לפחות בתנאים האלה, מי שהתייחסו לעצמם בסבלנות היו מוכנים יותר לחזור ולנסות.

מה קורה בפנים כשהטעות מאיימת עלינו?

ההסבר פשוט יותר ממה שנדמה, ואפשר לזהות אותו בלי שום מחקר.

כשטעות מאיימת על הערך שלנו, חלק גדול מהאנרגיה הולך על הגנה. אנחנו מסבירים למה זה קרה, מצדיקים, מאשימים את הנסיבות, או פשוט מסיטים את המבט ומחליפים נושא בתוך הראש. זה מנגנון הגנה הגיוני. אף אחד לא רוצה להסתכל ישר בדבר שאומר עליו שהוא לא מספיק טוב.

כשהטעות נשארת טעות ולא הופכת לגזר דין, האיום קטן, ונשאר כוח פנוי להסתכל בה.

זו הסיבה שאנשים שנוטים לביקורת חריפה מדווחים לעיתים קרובות שהם דווקא נמנעים. לא כי אכפת להם פחות, אלא כי המחיר הרגשי של המבט ישיר מדי. מי שמכיר את הקול הזה מקרוב ימצא הרחבה במאמר על ביקורת עצמית ומאיפה היא מגיעה.

איך עושים חשבון נפש הוגן בשלוש שורות?

התרגול הזה לוקח חמש דקות ודף אחד. הוא עובד גם בערב רגיל, וגם בימים שבהם ממילא עושים חשבון נפש.

שורה ראשונה: מה קרה, בעובדות בלבד.

בלי תארים, בלי "תמיד" ובלי "אף פעם". "בשישה מתוך שמונה שבועות לא יצאתי להליכה" זו שורה טובה. "אני עצלן" איננה שורה, זו מסקנה.

שורה שנייה: מה הייתי אומר לחבר.

דמיינו שחבר טוב מספר לכם בדיוק את אותו הדבר. מה הייתם עונים לו. לא מה שהייתם רוצים להאמין, אלא מה שבאמת היה יוצא לכם מהפה. רוב האנשים מגלים כאן פער מביך בין הטון שהם מפנים לאחרים לבין הטון שהם שומרים לעצמם.

שורה שלישית: צעד אחד קטן למחר.

אחד בלבד, וקטן מספיק כדי שיקרה גם ביום עמוס. לא "אחזור לכושר" אלא "מחר בשבע וחצי בערב אני יוצא לעשר דקות".

הסדר כאן אינו מקרי. העובדות מורידות את הדרמה, השאלה על החבר מחליפה את הטון, והצעד הקטן הופך את כל התרגיל למשהו שנגמר בפעולה. בלי השורה השלישית זה נשאר עוד ערב של מחשבות.

ומה עושים כשהקול הישן לא מוותר?

אצל רוב האנשים השורה השנייה מרגישה מזויפת בפעמים הראשונות. הראש עונה מיד: יפה, אבל אליי זה לא מתאים, כי אצלי זה באמת אשמתי.

התשובה הזאת עצמה שווה בדיקה. לרוב היא איננה מסקנה שהגענו אליה, אלא אמונה מגבילה שנשמעת כמו היגיון בריא. אנחנו מחזיקים בה שנים בלי לשאול מי כתב אותה ומתי.

חשוב גם להבדיל בין חמלה עצמית לבין ניסיון לחשוב חיובי בכוח. אמירה כמו "הכול בסדר, זה לא נורא" מול משהו שכן מפריע לנו נוטה להחמיר את התחושה במקום להרגיע אותה, מסיבות שהרחבתי עליהן במאמר על למה לחשוב חיובי לא תמיד עובד. חמלה עצמית איננה אומרת שהכול בסדר. היא אומרת שגם כשמשהו לא בסדר, אנחנו לא מפסיקים להיות בצד של עצמנו.

הטון הפנימי הזה נבנה בחזרות, לא בהחלטה חד פעמית. מי שמעדיפים להיעזר בתרגול מוקלט קבוע יכולים להכיר את ערכת השמע של MindCode, שמשלבת הרפיה, דמיון וחזרתיות. היא איננה מחליפה את שלוש השורות, אבל היא נותנת זמן קבוע ביום שבו הראש מתאמן על טון אחר.

הבדיקה האמיתית איננה איך הרגשנו, אלא מה קרה אחר כך

אם אחרי חשבון הנפש אתם קמים עם צעד אחד ברור, הוא עשה את העבודה.

אם אתם קמים עם תחושת כובד ובלי שום דבר לעשות מחר, כנראה לא עשיתם חשבון נפש. עשיתם משפט.

וכמו שכתבתי למעלה, אפשר לשנות את התוצאה בלי לוותר על שום דבר מהיושר. פשוט להחליף את השאלה מ"מה זה אומר עליי" ל"מה אני עושה עם זה מחר".