התנגדות פסיכולוגית: למה ההחלטה הנחרצת שלכם מחזיקה שלושה ימים?

למה דווקא ההחלטה הכי נחרצת נשברת הכי מהר?

יש רגע מוכר שקורה בערך פעמיים בשנה.

יושבים לבד, אחרי תקופה עמוסה, ומחליטים. לא סתם מחליטים, מחליטים בנחרצות. מהיום אני קם מוקדם. מהיום אני לא נוגע בטלפון בארוחה. מהיום אני עונה לכל מייל באותו יום.

ההחלטה מרגישה נקייה. יש בה אפילו הקלה.

ואז עוברים שלושה ימים. לפעמים ארבעה. ובבוקר החמישי הגוף פשוט לא קם, האצבע פותחת את הטלפון לבד, והמייל נשאר פתוח בלשונית. ומה שמגיע מיד אחרי זה הוא לא ניתוח, אלא משפט: אין לי משמעת.

אני רוצה להציע כאן משהו אחר. לא שחסרה משמעת, אלא שהניסוח עצמו, הנחרץ, המוחלט, הוא שהפעיל כוח נגדי שאנחנו מכירים היטב מהעולם החיצוני ומזהים פחות בתוך עצמנו.

מה זו התנגדות פסיכולוגית?

התנגדות פסיכולוגית היא מצב מוטיבציוני שעולה כשמשהו מאיים על חופש הפעולה שלנו או מצמצם אותו, ומטרתו אחת: להחזיר את החופש שנלקח.

התיאוריה הזאת הוצגה על ידי הפסיכולוג ג'ק ברם בשנת 1966, והיא מסבירה תופעה שכולנו ראינו. ברגע שאומרים לאדם שאסור לו, הדבר האסור נעשה מושך יותר. ברגע שמישהו לוחץ בכיוון מסוים, הנטייה הטבעית היא לדחוף חזרה, לפעמים גם כשהכיוון עצמו נכון.

זה לא עקשנות ילדותית. זו מערכת ששומרת על טווח הבחירה שלנו, והיא עושה את זה מהר, לפני שהספקנו לשקול אם ההצעה טובה.

הנקודה המעניינת היא מה קורה כשמי שמצמצם את החופש הוא לא מוכר, לא חבר ולא בן זוג, אלא הקול שלנו עצמו.

מה בדיוק נמדד במחקר על איום על חופש הבחירה?

בשנת 2015 פורסם בכתב העת Zeitschrift für Psychologie מאמר סקירה של כריסטינה שטיינדל ועמיתיה, שריכז את מה שנמצא בתחום בעשורים שאחרי ברם.

הסקירה מתארת שורה של ממצאים על מה שקורה כשאדם חש שמצמצמים לו את מרחב הבחירה: עלייה במשיכה לאפשרות שנחסמה, ניסיונות להחזיר את החופש בדרכים ישירות ועקיפות, ושינויים גופניים שמלווים את זה. בין השאר מתואר שם שגם דמיון של הגבלה, למשל מחשבה על כך שלא יתאפשר לשכור דירה מסוימת, הספיק כדי להעלות את קצב הלב של המשתתפים.

שווה לדייק מה נמדד. רוב העבודות האלה עוסקות במצבים שבהם ההגבלה מגיעה מבחוץ: מסר שכנוע, כלל חדש, אדם אחר. ההרחבה שאני עושה כאן, מהפקודה של מישהו אחר לפקודה שאנחנו נותנים לעצמנו, היא פרשנות סבירה ומוכרת בשטח, לא ממצא שנמדד ישירות בניסויים האלה. אני מעדיף לומר את זה מראש.

ולמה אי אפשר פשוט להפסיק לחשוב על זה?

יש כאן שכבה שנייה, והיא נמדדה היטב.

בשנת 1987 פרסמו דניאל ווגנר ועמיתיו ניסוי שהפך לקלאסיקה, בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology. המשתתפים התבקשו לדבר בקול במשך חמש דקות על כל מה שעובר להם בראש, ובמקביל לא לחשוב על דוב לבן. בכל פעם שהמחשבה בכל זאת הופיעה, הם צלצלו בפעמון.

הפעמון צלצל שוב ושוב. הדיכוי פשוט לא עבד.

ואז הגיע החלק המעניין יותר. בשלב הבא התבקשו אותם משתתפים כן לחשוב על דוב לבן, והם חשבו עליו יותר מקבוצה שהתבקשה לחשוב עליו מלכתחילה. כלומר הניסיון לא לחשוב לא רק נכשל, הוא הגביר את הנוכחות של המחשבה אחר כך.

גם כאן, הסתייגות הוגנת: מדובר בחמש דקות במעבדה, סביב מחשבה ניטרלית לגמרי. זו לא בדיקה של טראומה, של אבל ולא של מחשבות טורדניות קליניות, ואין כאן טענה שאי אפשר לכוון קשב בכלל.

מה שכן עולה משתי השכבות ביחד הוא תמונה אחת: לחץ ישיר, בין שהוא בא מבחוץ ובין שהוא בא מבפנים, מייצר כוח נגדי. ואם זה נשמע לכם מוכר מתוך רשימת ההחלטות שלכם, זה בדיוק העניין.

מה עשה החכם שכל הרופאים לא הצליחו לעשות?

מסופר בשם רבי נחמן מברסלב סיפור קצר על בן מלך שחשב שהוא תרנגול הודו.

הוא הוריד מעליו את בגדיו, ישב מתחת לשולחן, ואכל פירורים מהרצפה. המלך הזעיק את כל הרופאים, וכולם ניסו את אותו דבר בדיוק: להסביר לו. אתה לא תרנגול הודו. אתה בן מלך. קום מהרצפה.

שום דבר לא עזר. הרי הוא ידע מה הם חושבים. זה לא שינה כלום.

ואז הגיע חכם אחד, פשט את בגדיו, התיישב מתחת לשולחן לידו ואמר שגם הוא תרנגול הודו. הם ישבו שם ביחד, ורק אחרי זמן מה ביקש החכם שיביאו להם חולצות, ואמר שגם תרנגול הודו יכול ללבוש חולצה ולהישאר תרנגול הודו. אחר כך ביקש אוכל מהשולחן, ואמר שגם תרנגול הודו יכול לאכול אוכל טוב. כך, צעד אחרי צעד, בן המלך חזר לשבת ליד השולחן.

חשוב לי לומר שזהו סיפור מסורת. הוא עבר בעל פה בחסידות ברסלב ונדפס שנים רבות אחרי ימיו של רבי נחמן, ולכן הניסוח המדויק הוא "מסופר בשם", לא "כתב".

בפעם הראשונה שקראתי אותו חשבתי שזה סיפור על אמפתיה. היום אני חושב שזה סיפור על אסטרטגיה, והוא מדויק להפליא. הרופאים תקפו את הזהות עצמה, ולכן הפעילו התנגדות. החכם לא תקף כלום. הוא נכנס פנימה, ומשם הזיז מעלה אחת בכל פעם.

איך יורדים מתחת לשולחן בלי לוותר על השינוי?

זה החלק שהכי קל לפספס, אז נדייק אותו.

לרדת מתחת לשולחן זה לא לוותר על הכיוון. זה לוותר על הדרישה שהשינוי יתחיל בקפיצה, ולהתחיל אותו במקום שבו אתם באמת נמצאים היום.

בפועל זה נראה כך. במקום "מהיום אני קם בשש", המשפט הופך ל"השבוע אני קם עשרים דקות לפני מה שקורה ממילא". במקום "אני לא נוגע בטלפון בארוחה", המשפט הופך ל"הטלפון מונח על השיש עד שאני מסיים את הצלחת". במקום "אני עונה לכל מייל באותו יום", המשפט הופך ל"אני פותח את המייל הראשון ועונה רק עליו".

שלושת הניסוחים הקטנים האלה לא פחות שאפתניים, הם פשוט לא מכריזים מלחמה על מי שאתם עכשיו. וזה ההבדל שמחזיק אחרי היום השלישי.

אותו היגיון עובד גם על המשפטים הפנימיים עצמם. כשעולה מחשבה מוכרת שמעכבת, הניסיון להשתיק אותה מחזיר אותה חזקה יותר, בדיוק כמו הדוב הלבן. מה שכן עוזר הוא לזהות אותה ולתת לה שם, וזה נושא שהרחבתי בו בכתבה על איך לזהות אמונות מגבילות.

ומה עם הימים שבהם גם הצעד הקטן לא קרה?

הוא לא יקרה לפעמים. זה חלק מהתהליך ולא סימן לכישלון.

מה שקובע בימים כאלה הוא מה שנאמר אחר כך. "שוב לא עמדתי בזה" הוא משפט שמצמצם את החופש עוד יותר, ולכן מזמין עוד כוח נגדי. "פספסתי יום, מתחילים מחר במחצית" הוא משפט שמשאיר את הדלת פתוחה.

זה לא משחק סמנטי. חמלה עצמית היא מה שמאפשר לחזור מחר בלי להילחם קודם בעצמנו, ובלעדיה כל מערכת של החלטות מתפרקת אחרי ההחמצה הראשונה. מי שמזהה אצלו דפוס של דחייה חוזרת ימצא זווית משלימה בכתבה על למה אנחנו דוחים דברים.

איך זה מתחבר לעבודה על תת המודע?

הפקודה נכשלת מסיבה פשוטה. היא מדברת אל החלק שמחליט, ובחלק הזה מעולם לא הייתה הבעיה.

החלק שקם בבוקר, שמושיט יד לטלפון ושדוחה את המייל פועל לפי דפוס שנבנה בחזרות, לא לפי החלטה שהתקבלה אתמול בערב. לכן שינוי אמיתי שם עובר דרך חזרתיות רכה ולא דרך הכרזה, ולכן הוא לוקח שבועות ולא לילה אחד.

מי שרוצה לעבוד על זה בצורה מסודרת יכול להתחיל מערכת האודיו של מיינד קוד. היא עושה בדיוק את התנועה של החכם בסיפור: לא נלחמת בדפוס הקיים, אלא נכנסת לצידו ומכניסה מסר חדש בקצב שהמערכת מקבלת.

מאיפה מתחילים השבוע?

קחו את ההחלטה הכי נחרצת שיש לכם כרגע, וכתבו אותה בגרסה שקטנה בשליש.

היא תיראה לכם מגוחכת. זה סימן טוב. גרסה שנראית מגוחכת היא גרסה שלא מאיימת על אף אחד בפנים, ולכן היא הגרסה היחידה שתתחיל לזוז כבר מחר.

וכשהיא תזוז, תעלו מעלה אחת. בדיוק כמו החולצה מתחת לשולחן.