אפקט ההתחלה החדשה: למה 'אחרי החגים' באמת עובד?

למה כל שנה אנחנו מחכים ל"אחרי החגים"?

יש משפט אחד שנאמר בישראל יותר מכל משפט אחר בין ראש השנה לסוכות.

נדבר אחרי החגים.

הוא נאמר בעבודה, בין חברים, ובעיקר בתוך הראש. כל מה שדורש התחלה, מאמץ או החלטה נדחה אל מעבר לקו הזה. וברגע שהחגים נגמרים באמת, קורה דבר מעניין. חדרי הכושר מתמלאים, אנשים פותחים קבצים שלא נגעו בהם מספטמבר, ומישהו סוף סוף מתקשר.

הנטייה הזאת לא ייחודית לנו, ויש עליה מחקר מסודר. קוראים לה אפקט ההתחלה החדשה.

מה בדיוק נמצא במחקר?

בשנת 2014 פרסמו הנגצ'ן דאי, קתרין מילקמן וג'ייסון ריס מאמר בכתב העת Management Science בשם "The Fresh Start Effect: Temporal Landmarks Motivate Aspirational Behavior".

הם לא שאלו אנשים איך הם מרגישים. הם הלכו לנתוני התנהגות.

בדקו חיפושים בגוגל אחרי המילה דיאטה. בדקו כניסות בפועל לחדר כושר באוניברסיטה. בדקו כמה אנשים נרשמים למחויבות לעמוד ביעד באתר ייעודי.

התבנית שחזרה על עצמה בשלושת המקורות הייתה דומה. העלייה בהתנהגות השאפתנית לא התפזרה באופן אחיד על פני השנה. היא התרכזה סביב תאריכים שמסמנים גבול. תחילת שבוע, תחילת חודש, תחילת שנה, פתיחת סמסטר, יום הולדת, וגם חגים.

החוקרים כינו את התאריכים האלה ציוני דרך בזמן.

למה תאריך מסוים משנה משהו בכלל?

ההסבר שהחוקרים מציעים מעניין יותר מהממצא עצמו.

הרעיון הוא שציון דרך בזמן עושה חיתוך. הוא סוגר תקופה ופותח תקופה. וברגע שנפתח פרק חדש, כל מה שלא עבד קודם עובר להיות שייך לפרק הקודם.

זה משנה שני דברים בבת אחת.

הדבר הראשון הוא שהכישלונות הישנים מפסיקים להיות ראיה נגדכם. הם היו של האדם מהתקופה ההיא, ולא של מי שעומד כאן עכשיו.

הדבר השני, ולדעתי החשוב יותר, הוא שהמבט מתרחק. במקום לשאול מה עליי לעשות היום, אנחנו שואלים לאן אני רוצה שזה ילך. וזאת שאלה שמייצרת תנועה אחרת לגמרי.

לכן הבוקר שאחרי שמחת תורה הוא לא סתם עוד יום ראשון. מבחינת המערכת הפנימית, הוא הקיר שמפריד בין חודש שלם של חגים לבין מה שבא אחריו.

ומה הצד השני של המטבע?

כאן חשוב לי להיות מדויק, כי הממצא הזה הפך לסיסמה שיווקית והוא הרבה יותר עדין ממה שמוכרים.

ראשית, זאת נטייה שנמדדה בהתנהגות של המונים. היא לא הבטחה לאדם מסוים ביום מסוים. אף אחד לא הוכיח שהחלטה של יום ראשון מחזיקה יותר מהחלטה של יום רביעי.

שנית, יש לאפקט צד אפל שעבודות המשך הצביעו עליו. כשהדברים דווקא מתקדמים יפה, קו התחלה חדש יכול להפריע יותר מלעזור, כי הוא מנתק את הרצף שכבר נבנה.

ושלישית, והכי רלוונטי לחודש הזה. אותה תחושה שמושכת אותנו קדימה אל תאריך התחלה יכולה להפוך לסיבה מצוינת לא לעשות כלום עד שהוא מגיע. זה בדיוק מה שקורה למי שאמר בראש השנה שאחרי החגים הוא מתחיל, ובאמצע אוקטובר מגלה שהוא כבר דוחה לינואר.

במילים אחרות, ציון דרך בזמן הוא הזדמנות, לא מנוע. הוא פותח חלון. מה שנכנס דרכו זה כבר עניין אחר.

איך משתמשים בחלון הזה נכון?

הטעות הנפוצה היא להשתמש בחלון כדי לכתוב רשימה.

רשימה נכתבת בדיוק ברגע שבו המבט הכי רחוק והכי אופטימי, וזאת הבעיה שלה. היא מנוסחת מנקודת המבט של מי שיש לו אנרגיה של יום ראשון אחרי חופש, ומיושמת על ידי מי שיש לו יום רביעי עמוס.

מה שעובד טוב יותר הוא לצאת מהחלון עם שני דברים בלבד.

דבר אחד להתחיל, לא חמישה. בחרו את הדבר היחיד שאם יקרה בשבועיים הקרובים, השאר יזוז אחריו. כל השאר ממתין. זה נשמע מעט מדי, וזאת בדיוק הנקודה.

וגם גודל שאפשר לעמוד בו ביום הגרוע. לא בגודל של הבוקר הראשון. תשאלו את עצמכם כמה תוכלו לעשות ביום הכי עמוס של השבוע, ותקבעו את הגודל לפי זה. מי שמתחיל בארבעים דקות ביום מפסיק תוך עשרה ימים. מי שמתחיל בעשר דקות ממשיך, ובדרך כלל מגדיל מעצמו.

הרחבתי על השלב הזה במאמר על חזרה לשגרה, ובעיקר על למה הימים הראשונים אחרי חופשה מרגישים קשים יותר מהצפוי.

ומה אם כבר התחלתם ונפלתם?

זה יקרה, ולרוב בשבוע השני. ההתלהבות של ההתחלה מתאדה בערך אז.

כאן נמצא ההבדל האמיתי בין מי שממשיך לבין מי שלא, והוא לא קשור למשמעת.

מי שמפסיק הוא בדרך כלל מי שהפך את הפסקת הרצף לאמירה על עצמו. פספסתי יומיים, אז אני לא באמת אדם כזה, אז נחכה לינואר. זאת אותה תבנית שתיארתי במאמר על החץ השני: הנפילה היא אירוע אחד, ומה שהופך אותה לסוף זה הסיפור שנבנה עליה.

יש כאן גם טריק קטן ששווה להכיר. אתם לא חייבים לחכות לציון דרך גדול. לפי אותו היגיון בדיוק, גם יום ראשון הקרוב הוא ציון דרך, וגם הראשון לחודש. ציוני הדרך האלה זמינים כמעט כל הזמן, והם עובדים גם כשהם קטנים.

למה זה קשור לתת המודע?

כי מה שקובע אם החלון הזה יתממש הוא לא מה שהחלטתם ביום ראשון. זה מה שיעלה אוטומטית ביום רביעי בשש בערב, כשאתם עייפים ומשהו צריך לקרות.

ברגע הזה אף אחד לא שולף את הרשימה. שם מדברת ברירת המחדל.

ולכן העבודה האמיתית אחרי חג היא לא לנסח יעד יפה יותר, אלא להתחיל לשנות את מה שעולה כברירת מחדל. זה נעשה בחזרה יומיומית קצרה, בדמיון מרגיש, ובקול פנימי שמתאמן להיות משהו אחר ממה שהיה. זה בדיוק מה שבניתי בתוך ערכת השמע של MindCode.

ואם אתם רוצים להבין למה דווקא הרגע האחרון של היום משפיע על איך תזכרו אותו, כתבתי על זה במאמר על כלל השיא והסיום.

שורה אחת לקחת לשבוע

החגים נתנו לכם שורה חדשה. זה אמיתי, וזה נמדד.

מה שהמחקר לא נותן זה את המשפט הבא. אותו כותבים בעשר הדקות הראשונות של יום ראשון, בגודל שאפשר לחזור עליו גם ביום רביעי.