עיוורון קשב: למה חצי מהאנשים לא ראו את הגורילה?

למה אנחנו מפספסים דברים שנמצאים בדיוק מול העיניים?

יש רגע קטן שכולנו מכירים.

אתם מחפשים את המפתחות. עוברים על השיש, על הכיס של המעיל, על הכניסה. אחרי שלוש דקות מישהו בבית ניגש, מרים אותם מהשולחן שעמדתם לידו, ומגיש לכם אותם.

ההסבר הרגיל לזה הוא שאנחנו מפוזרים. אני חושב שההסבר הזה מפספס משהו הרבה יותר מעניין, וגם הרבה יותר שימושי.

מה שקרה שם הוא לא שהעיניים לא עברו על השולחן. הן עברו. מה שקרה הוא שהמערכת שמחליטה מה מגיע לתודעה שלנו קיבלה הוראה מסוימת מאוד, והשולחן לא נכלל בה.

לתופעה הזאת יש שם, יש עליה מחקר מוכר, ויש ממנה משהו מעשי לקחת.

מה קרה בניסוי הגורילה של 1999?

בשנת 1999 פרסמו דניאל סיימונס וכריסטופר צ'בריס מאמר בכתב העת Perception בשם "גורילות בקרבנו".

הם הראו לנבדקים סרטון קצר. בסרטון שתי קבוצות של אנשים מוסרים ביניהם כדורי כדורסל, אחת בחולצות לבנות ואחת בחולצות שחורות. המשימה שניתנה לצופים הייתה פשוטה: לספור כמה מסירות עושה הקבוצה בלבן.

הצופים ספרו. זה דורש ריכוז, כי האנשים זזים ומצטלבים.

באמצע הסרטון נכנסת למרכז התמונה דמות בתחפושת גורילה. היא לא חולפת מהר. היא עוצרת במרכז, פונה למצלמה, מכה על החזה, וממשיכה. תשע שניות בערך.

בסוף נשאלו הצופים כמה מסירות ספרו, ואז נשאלו אם ראו משהו חריג.

כמחצית מהם לא ראו את הגורילה.

לא "לא שמו לב שהיא הכתה על החזה". לא ראו שהייתה שם גורילה בכלל. חלקם ביקשו לראות את הסרטון שוב, והיו משוכנעים שהראו להם קטע אחר.

שווה לדייק: האחוזים השתנו בין התנאים השונים בניסוי, בין השאר לפי צבע החולצות שהצופים התבקשו לעקוב אחריהן ולפי איך צולמה הדמות. אבל הכיוון חזר על עצמו שוב ושוב, וגם בשחזורים מאוחרים יותר.

מה זה עיוורון קשב?

השם המקצועי לתופעה הוא עיוורון קשב, ובאנגלית inattentional blindness.

הרעיון פשוט וקצת לא נעים. שדה הראייה שלנו קולט הרבה יותר ממה שהתודעה מקבלת. איפשהו בדרך יושב מסנן שמחליט מה עולה למעלה ומה נשאר בחוץ. הוא לא מסנן לפי חשיבות אובייקטיבית. הוא מסנן לפי מה שהגדרנו כמשימה.

הצופים בסרטון לא היו לא קשובים. ההפך. הם היו מרוכזים מאוד, וזאת בדיוק הסיבה. הריכוז בחולצות הלבנות הוא מה שהוציא את הגורילה החוצה.

וזה הופך את המסקנה הרגילה על הראש. אנחנו נוטים לחשוב שככל שנתאמץ יותר, נראה יותר. במקרים רבים מתרחש ההפך: המאמץ מצמצם את מה שנכנס.

אז מה בעצם קובע מה כן נראה?

כאן נכנס ממצא שאני מוצא אפילו יותר מעניין מהניסוי המקורי.

בשנת 2001 פרסמו סטיבן מוסט, סיימונס, בריאן שול ועוד חוקרים מאמר בכתב העת Psychological Science שבדק מה מגדיל את הסיכוי שנבחין בדבר הבלתי צפוי.

התשובה שעלתה שם: מידת הדמיון בין הדבר הבלתי צפוי לבין מה שהתבקשנו לחפש. ככל שהוא דומה יותר למה שאנחנו עוקבים אחריו, וככל שהוא שונה יותר ממה שהתבקשנו להתעלם ממנו, כך גדל הסיכוי שנראה אותו.

במילים פשוטות: המסנן לא עובד לפי "מה חשוב". הוא עובד לפי "מה ביקשתי למצוא".

וזה כבר לא עניין של סרטונים במעבדה. כי את ההוראה הזאת אנחנו נותנים לעצמנו כל בוקר, בדרך כלל בלי לשים לב שנתנו אותה.

מי שיוצא מהבית עם המשפט הפנימי "אף אחד כאן לא באמת מעריך אותי" מקבל יום שמלא בראיות. לא כי הן הומצאו. כי המסנן קיבל תבנית לחפש, והוא מצוין בעבודה שלו. מי שיוצא עם "אני מחפש היום דבר אחד שאני עושה טוב" מקבל יום אחר, מאותה מציאות בדיוק.

האם זה אומר שמחשבה מושכת מציאות?

לא, וחשוב לי להיות מדויק כאן.

המחקרים האלה לא מראים שמחשבה יוצרת אירועים. הם לא מראים שאם תחשבו על משהו הוא יופיע. הם מראים דבר צנוע בהרבה, ולדעתי שימושי בהרבה: מתוך מה שכבר נמצא שם, הקשב בוחר חלק קטן, והבחירה הזאת מושפעת ממה שהגדרנו לעצמנו לחפש.

זה ההבדל בין קסם לבין מנגנון. הבדל שכתבתי עליו בהרחבה במאמר על למה חוק המשיכה לא עובד למרות שניסיתם.

זו גם הסיבה שהניסיון לחשוב חיובי בכוח נכשל אצל כל כך הרבה אנשים. הצהרה שנאמרת בפה אחד וסותרת את ההוראה שרצה בפנים לא משנה את המסנן, היא רק מוסיפה לו רעש. על הפער הזה כתבתי במאמר למה לחשוב חיובי לא עובד.

מה עושים עם זה בשבוע הקרוב?

הנה תרגיל אחד, קצר, שאפשר לעשות היום.

בחרו משפט אחד שמתאר מה אתם מחפשים השבוע. לא מה אתם רוצים שיקרה. מה אתם מחפשים לראות.

ההבדל בין השניים הוא כל העניין.

"אני רוצה שיעריכו אותי" זו משאלה, והמסנן לא יודע מה לעשות איתה. "השבוע אני מחפש רגעים שבהם מישהו סמך עליי" זו הוראה, ולה יש כתובת.

עוד כמה דוגמאות באותו מבנה:

• השבוע אני מחפש רגע אחד ביום שבו משהו הסתדר בלי שהתערבתי.
• השבוע אני מחפש איפה אני מדבר אל עצמי בטון שלא הייתי מדבר בו לחבר.
• השבוע אני מחפש את הרגע שבו אני עוד יכול לומר לא, לפני שהסכמתי.

וכאן הפרט שעושה את ההבדל בפועל: כתבו את המשפט במקום שתראו אותו בלי לחפש אותו. פתק על המראה, שורה ראשונה ביומן, טפט במסך הנעילה. הוראת חיפוש שנזכרים בה פעם בשבוע אינה הוראת חיפוש.

בסוף השבוע עברו על מה שנאסף. לא כדי לתת ציון. רק כדי לראות כמה מזה היה שם כל הזמן ולא הגיע אליכם.

ומה עושים כשהמסנן מכוון לכיוון הלא נכון?

זה החלק שחשוב לומר בכנות.

הרבה אנשים מגלים שהמשפט שרץ אצלם בפנים אינו משהו שהם בחרו. הוא נכתב מזמן, בדרך כלל בילדות, ומאז הוא פשוט ממשיך לרוץ. אפשר להחליט להחליף אותו בבוקר אחד, אבל תוך יומיים הוא בדרך כלל חוזר.

זה לא כישלון של רצון. תבנית שחוזרת שנים לא מוחלפת בהחלטה בודדת, היא נשחקת בחזרות. על האופן שבו המוח משנה דפוסים לאורך זמן כתבתי במאמר על נוירופלסטיות.

ובדיוק בשביל הרובד הזה בניתי את ערכת השמע של MindCode. היא לא מנסה לשכנע אתכם במשהו חדש, היא מתרגלת מסר אחד שוב ושוב עד שהוא מתחיל להישמע למערכת כמו מוכר. זה אותו מנגנון של הוראת חיפוש, רק שהפעם אתם כותבים אותה במקום לרשת אותה.

שורה אחת לקחת

חצי מהאנשים בניסוי לא ראו גורילה שעמדה במרכז המסך והכתה על החזה.

לא כי הם לא הסתכלו. כי הם ספרו מסירות.

שווה לשאול את עצמנו מדי פעם מה אנחנו סופרים, ומה עובר לנו בינתיים בדיוק במרכז התמונה.