כלל השיא והסיום: למה יום שלם נזכר לפי שני רגעים?

למה חזרתם מיום הכיף יותר עייפים מיום עבודה?

יש ערב אחד שכמעט כל הורה בישראל מכיר.

יצאתם בבוקר. היה פקק בכניסה, היה חם, מישהו שכח בקבוק מים, הייתה מריבה על מי יושב ליד החלון, ובסוף חיכיתם ארבעים דקות לתור שלא זז. חזרתם הביתה בשמונה, הכנסתם את כולם למקלחת, ואתם עומדים במטבח ומרגישים יותר עייפים מיום עבודה רגיל.

ואז מגיעה המחשבה, בדרך כלל בקול שקט ומאשים: בזבזנו את היום.

אני רוצה להציע שהמחשבה הזאת מודדת את היום בכלי הלא נכון. כי אנחנו נוטים לחשב יום כמו ממוצע, ולשאול כמה מתוכו היה נעים. הזיכרון עצמו עובד אחרת לגמרי, ויש לזה שם, יש לזה מחקר, ויש לזה גם משהו מעשי מאוד לעשות איתו כבר בפעם הבאה.

מה קרה בניסוי שבו אנשים בחרו יותר כאב?

בשנת 1993 פרסמו דניאל כהנמן, ברברה פרדריקסון, צ'רלס שרייבר ודונלד רדלמאייר מחקר קצר בכתב העת Psychological Science בשם "כשיותר כאב מועדף על פחות".

המשתתפים עברו שני ניסויים לא נעימים.

בניסוי הראשון הם הכניסו יד אחת למים בטמפרטורה של ארבע עשרה מעלות למשך שישים שניות. מים בטמפרטורה כזאת אינם מסוכנים, אבל הם כואבים.

בניסוי השני הם הכניסו את היד השנייה לאותם מים, באותה טמפרטורה, לאותן שישים שניות. ואז, במקום לתת להם להוציא את היד, החוקרים השאירו אותה במים שלושים שניות נוספות והעלו את הטמפרטורה בהדרגה למעלה אחת יותר. עדיין לא נעים. אבל פחות.

שימו לב מה קרה כאן מבחינת החשבון. הניסוי השני הכיל את כל הכאב של הראשון, ועוד שלושים שניות של כאב על גביו. סך הסבל בו גדול יותר, ולא במעט.

ואז נשאלה השאלה החשובה: איזה מהשניים תעדיפו לחזור עליו?

רוב המשתתפים בחרו בניסוי הארוך. זה עם יותר כאב.

מה זה כלל השיא והסיום?

ההסבר שהחוקרים הציעו הוא שכשאנחנו מדרגים חוויה בדיעבד, אנחנו לא מחשבים את הממוצע שלה ולא סוכמים אותה לאורך הזמן. אנחנו נשענים בעיקר על שתי נקודות: הרגע הקיצוני ביותר, והרגע האחרון.

לזה קוראים כלל השיא והסיום.

יש לזה גם צד שני, ולו קוראים הזנחת משך זמן. משך החוויה כמעט לא נכנס לחישוב. בניסוי המים, ההבדל בין שישים שניות לתשעים שניות פשוט לא נספר. מה שנספר היה שהניסוי הארוך נגמר במקום נסבל יותר.

וכאן זה מתחיל להיות רלוונטי ליום שלכם. יום הכיף שלכם לא נשמר בזיכרון כשמונה שעות ממוצעות. הוא נשמר בערך לפי שני רגעים: הרגע הכי חזק שהיה בו, והדרך שבה הוא נגמר.

אם הרגע הכי חזק היה המריבה בחניון, והסוף היה נהיגה שקטה ורעה הביתה, היום נשמר כיום גרוע. גם אם ארבע שעות באמצע היו ממש בסדר.

האם הכלל הזה עובד גם על חוויות טובות?

זו השאלה הראשונה ששאלתי, כי כל הניסוי הראשון עסק בכאב.

בשנת 2008 פרסמו איימי דו, אלכסנדר רופרט וג'ורג' וולפורד מחקר בכתב העת Psychonomic Bulletin & Review בשם "הערכות של חוויות מהנות: כלל השיא והסיום". הם בדקו את אותה תבנית על חוויות נעימות, כולל הגרלה שבה משתתפים קיבלו מתנות, ומצאו שגם כאן הדירוג בדיעבד נשען על השיא ועל הסיום ולא על הכמות.

כלומר לא מדובר רק בהקלה מכאב. גם ההנאה נזכרת לפי שיא וסוף.

מה המחקר הזה לא אומר?

כאן חשוב לי לעצור, כי קל להפוך ממצא כזה לחוק טבע.

הכלל הזה אינו חוק. הוא נטייה שנמצאה בתנאים מסוימים, בעיקר בחוויות עם עוצמה רגשית ברורה ועם התחלה וסוף מוגדרים. מחקרים מאוחרים יותר לא מצאו אותו בכל מקרה, ובכלל זה עבודות שבדקו חוויות חיוביות פשוטות אצל ילדים ומבוגרים ולא זיהו שם את אותה תבנית.

הוא גם לא אומר שאפשר לרמות את עצמנו. סוף טוב אינו מוחק יום קשה באמת, ואם ילד היה עייף ורעב שמונה שעות, גלידה בסוף לא הופכת את זה ליום מוצלח.

מה שהוא כן אומר הוא צנוע יותר, ולדעתי שימושי הרבה יותר: אין לכם שליטה על כל היום, אבל יש לכם השפעה לא מבוטלת על שתי נקודות בתוכו. ודווקא שתי הנקודות האלה הן שנשארות.

איך מתכננים שיא בלי להפוך את היום לפרויקט?

הטעות הנפוצה היא לנסות לשפר את כל היום. זה גם בלתי אפשרי וגם מייצר בדיוק את הלחץ שהורס אותו.

הגרסה שאני מוצא שעובדת היא לבחור מראש דבר אחד. לא את הכי יקר ולא את הכי מרשים. את זה שיש לו סיכוי אמיתי להיות רגע חזק.

לפעמים זה חמש עשרה דקות במים בלי לצלם. לפעמים זו ארוחה במקום אחד ספציפי שכולם אוהבים. לפעמים זו שיחה ברכב עם מוזיקה מסוימת. מה שהופך רגע לשיא הוא בדרך כלל עוצמה רגשית, לא תקציב.

ואז, וזה החלק שדורש משמעת, לא לדחוס אחריו עוד שלוש עצירות. שיא שנדחס בין שתי מטלות מאבד את מה שעשה אותו שיא.

למה דווקא עשרים הדקות האחרונות?

מהנקודה השנייה, הסיום, אנשים בדרך כלל מתעלמים לגמרי, והיא זו שנמצאת הכי בשליטתכם.

הסוף של רוב הימים האלה נקבע במקרה. הוא נופל בדיוק על השעה העמוסה, על החניון, על העייפות ועל הריב הקטן על מי מכניס את הדברים הביתה. וזה מה שנשמר.

אז הנה שינוי קטן שאפשר לעשות כבר בטיול הקרוב. תכננו את עשרים הדקות האחרונות מראש, כמו שמתכננים את היציאה.

זה יכול להיות משהו פשוט לגמרי. לעצור לגלידה בדרך חזרה במקום להילחם על עוד עצירה בדרך הלוך. לשים ברכב שיר אחד שכולם שרים בו. או סבב קצר שאני אוהב במיוחד, שבו כל אחד ברכב אומר את הרגע הכי טוב שהיה לו היום, כולל המבוגרים.

הסבב הזה עושה שני דברים בבת אחת. הוא מסיים את היום בנימה טובה, והוא גם מכריח את כולם לחפש בזיכרון את השיא במקום את התקלה. שתי הנקודות שנשארות, מסודרות בשתי דקות.

ומה עושים כשהיום בכל זאת התפרק?

לפעמים הוא פשוט מתפרק, וגם לזה יש מקום.

מה ששווה לשים לב אליו הוא הטון של מה שאתם אומרים לעצמכם אחרי. אם הוא נשמע כמו "בזבזנו את היום ואני אף פעם לא מצליח לתכנן נכון", זו כבר לא הסקת מסקנות. זו ביקורת עצמית, והיא בדרך כלל מורידה את הסיכוי שתנסו שוב בשבוע הבא. על ההבדל בין חשבון נפש שנגמר בהחלטה לבין חשבון נפש שנגמר בעונש כתבתי בהרחבה במאמר על חמלה עצמית.

שווה גם לזכור שהגל הרגשי עצמו קצר יותר משנדמה, ושרוב מה שממשיך אחריו הוא הסיפור שאנחנו מספרים עליו. על זה בדיוק כתבתי במאמר על כלל 90 השניות של רגש.

ויש כאן גם חיבור לשאלה גדולה יותר. הרבה אנשים מחכים לחוויה שסוף סוף תיתן להם את ההרגשה, ואז מתאכזבים כשהיא לא מגיעה או לא נשארת. זו אותה מערכת שמזיזה את הרף כל הזמן, ועליה כתבתי במאמר למה אני אף פעם לא מרוצה ממה שיש לי.

מה אפשר לקחת מזה לשבוע הקרוב?

אם צריך לסכם את זה בשורה אחת: אתם לא מארגנים יום, אתם מארגנים זיכרון.

בחרו רגע אחד שיהיה השיא, והגנו על עשרים הדקות האחרונות. את השאר תנו לקרות.

ואם אתם רוצים לתרגל את זה גם כלפי פנים ולא רק כלפי הלוח, ערכת השמע של MindCode בנויה בדיוק סביב העיקרון שהחוויה הפנימית מתעצבת בחזרות של תמונה ורגש. זה אותו מנגנון, רק שהפעם אתם בוחרים את הרגע במקום שהוא ייבחר במקרה.

וכשמישהו ישאל אתכם בסוף השבוע איך היה, שימו לב מה עולה לכם בראש קודם. בדרך כלל זה לא הממוצע. זה השיא, וזה הסוף.