דמיון מודרך לילדים: מה מצאו המחקרים, ותרגיל קצר לפני השינה
בקצרה: דמיון מודרך לילדים הוא משחק דמיון שקט: מבוגר מקריא לאט, והילד הולך בראש אל מקום שהוא אוהב, דרך מה שהוא רואה, שומע ומרגיש שם. המחקרים שמצאתי נעשו בהקשר רפואי, על ילדים עם כאבי בטן חוזרים או לפני ניתוח, והם קטנים, ולכן איכות הראיות נמוכה עד נמוכה מאוד. בתוך הגבולות האלה, כמה ניסויים מצאו פחות כאב בקבוצות שתרגלו, ואחד מצא גם פחות חרדה לפני ניתוח. בבית זה כלי רגיעה לערב, לא טיפול.

דמיון מודרך לילדים הוא משחק דמיון שקט: מבוגר מקריא לאט, והילד הולך בראש אל מקום שהוא אוהב, דרך מה שהוא רואה, שומע ומרגיש שם. זה לוקח כמה דקות, אפשר לעשות את זה במיטה לפני השינה, ולא צריך שום ציוד.
מה קורה בשעה הזאת של הערב?
תשע בערב. האור כבר כבוי, והקול מהחדר עדיין שואל. מה יהיה מחר במבחן. למה החבר לא רצה לשחק בהפסקה. ומה אם הגשם ירעיש בלילה.
כל תשובה פותחת שאלה חדשה. ואתם, שרק רציתם עשר דקות שקטות על הספה, ממשיכים להסביר, להרגיע ולהבטיח.
לפעמים מה שחסר ברגע הזה הוא לא עוד תשובה. חסר מקום אחר להיות בו. ובשביל רגעים כאלה יש כלי עדין במיוחד.
מה זה דמיון מודרך לילדים?
דמיון מודרך הוא הובלה של הקשב אל תמונה פנימית, דרך כל החושים. אצל מבוגרים זה נשמע לפעמים כמו תרגול. אצל ילדים זה נשמע כמו משהו שהם מכירים היטב: משחק בכאילו.
ההבדל הוא שיש מישהו שמוביל. הקול שלכם נותן את הקצב, והילד ממלא את הפרטים. איזה צבע יש לחול. מה מריחים שם. מי עוד נמצא שם, אם בכלל.
מי שרוצה את הבסיס המלא, איך דמיון מודרך עובד ומה המחקר אומר עליו באופן כללי, ימצא אותו בכתבה מה זה דמיון מודרך.
מה המחקרים על דמיון מודרך לילדים באמת מצאו?
לפני הממצאים, שלוש מגבלות שחשוב לדעת.
המחקרים שמצאתי נעשו בהקשר רפואי: ילדים עם כאבי בטן חוזרים שרופא לא מצא להם סיבה גופנית, או ילדים לפני ניתוח. הם לא בדקו ילד בריא שמתקשה להירדם. הם גם קטנים מאוד, עשרות ילדים בכל אחד. וסקירת קוקרן משנת 2017, שאספה שמונה עשר ניסויים של טיפולים פסיכולוגיים לכאבי בטן חוזרים אצל ילדים, דירגה את איכות הראיות כנמוכה עד נמוכה מאוד בכל המדדים, בעיקר בגלל מדגמים קטנים וסיכון להטיה, למשל כשהמשתתפים והמטפלים יודעים איזה טיפול ניתן.
בתוך הגבולות האלה, שלושה ניסויים שכדאי להכיר.
בשנת 2006 פרסמו וידרט ועמיתים ניסוי שבו נותחו עשרים ושניים ילדים בגילים חמש עד שמונה עשרה, עם כאבי בטן חוזרים: ארבעה עשר בקבוצת הדמיון ושמונה בקבוצת הנשימות. קבוצה אחת למדה תרגילי נשימה בלבד, והשנייה למדה דמיון מודרך יחד עם הרפיית שרירים, בארבעה מפגשים שבועיים עם איש מקצוע. כלומר, ההשוואה הייתה לכלי פעיל אחר, ולא לקבוצה שלא קיבלה כלום. חשוב לדעת מראש שבקבוצת הדמיון היו בהתחלה יותר ימי כאב בחודש (עשרים ושלושה מול ארבעה עשר), וזה יכול להגדיל ירידה. החוקרים העלו בעצמם את האפשרות הזאת, ולא מצאו קשר בין מספר ימי הכאב בהתחלה לבין גודל השיפור. בסוף, הירידה במספר ימי הכאב הייתה גדולה יותר בקבוצת הדמיון המודרך, גם אחרי חודש וגם אחרי חודשיים.
בשנת 2009 פרסמו ון טילבורג ועמיתים ניסוי שקרוב יותר למה שאפשר לעשות בבית. גם כאן, ההסתייגויות קודם: זה ניסוי ראשוני על שלושים וארבעה ילדים בלבד, וקבוצת ההשוואה קיבלה טיפול רפואי רגיל בלי שום פעילות חלופית, כך שחלק מההבדל יכול לנבוע מעצם תשומת הלב. הילדים, בגילים שש עד חמש עשרה, אובחנו קודם על ידי רופא. חלקם קיבלו במשך חודשיים, לצד הטיפול הרגיל, תוכנית דמיון מודרך לבית עם הקלטות שמע ווידאו. בקבוצה הזאת כשישים ושלושה אחוז נחשבו כמי שהגיבו לטיפול, לפי ההגדרה של החוקרים, מול כעשרים ושבעה אחוז בקבוצת הטיפול הרגיל. כשגם קבוצת ההשוואה קיבלה את ההקלטות, כשישים ואחד אחוז ממנה הגיבו. החומרים דורגו כמובנים בלי הסבר, נעימים וקלים לשימוש.
בשנת 2019 פרסמו וניולי ועמיתים ניסוי בבית חולים לילדים בפירנצה. הוא נעשה בבית חולים אחד, וההשוואה הייתה לטיפול הרגיל. שישים ילדים בגילים שש עד שתים עשרה, לפני ניתוח קטן, חולקו באקראי לשתי קבוצות. קבוצה אחת עברה דמיון מודרך עם הרפיה לפני ההרדמה, והשנייה קיבלה את הטיפול הרגיל. לפי סולמות שבהם מתבונן מבחוץ מדרג את הילד, בקבוצת הדמיון נמדדה פחות חרדה לפני הניתוח ופחות כאב אחריו.
אז מה התמונה הכללית?
מעודדת, ועדיין לא הוכחה. במטא אנליזה שפורסמה בשנת 2022 בכתב העת JAMA Pediatrics, ושאספה שלושים ושלושה ניסויים על ילדים עם כאבי בטן תפקודיים, רק שניים השוו דמיון מודרך להרפיה, עם שלושים ושמונה ילדים בסך הכל. החוקרים דירגו את הוודאות בהשוואה הזאת כנמוכה מאוד, ולא הסיקו ממנה מסקנה. אחד משני הניסויים האלה הוא הניסוי של וידרט שתיארתי למעלה, ורק הוא סיפק נתונים על התוצאות העיקריות.
מהצד השני, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים פרסמה בשנת 2016 דוח קליני על טכניקות של גוף ונפש אצל ילדים ובני נוער, ודמיון מודרך הוא אחת מהן. מטרת הדוח, לפי מה שכתוב בו, היא לעזור לאנשי מקצוע לכוון את המטופלים שלהם לדרכים לא תרופתיות שיכולות לשפר ריכוז, להפחית כאב, להקל על אי נוחות ולהרגיע חרדה. כדאי לדעת שבין מחברי הדוח מופיע גם השם וידרט, מהניסוי משנת 2006, כלומר הוא אינו מקור בלתי תלוי.
הקריאה שלי, ולא מסקנה של החוקרים: זה כלי זול ונעים, ובסקירת קוקרן לא דווחו תופעות לוואי באף אחת מההתערבויות, אם כי תופעות לוואי לא היו אחד המדדים שהסקירה הגדירה מראש. אין סיבה לחכות להוכחה מלאה כדי להשתמש בו כמשחק ערב רגוע. ואין שום סיבה להציג אותו כטיפול.
איך עושים דמיון מודרך לילדים בבית?
- בוחרים רגע רגוע יחסית. במיטה אחרי הסיפור, או על הספה אחרי יום עמוס. אם הילד באמצע בכי, קודם מחבקים. התרגול מגיע אחרי.
- נותנים לילד לבחור את המקום. הוא יכול להיות אמיתי, כמו החוף מהקיץ, או מומצא לגמרי: בית על עץ, ענן רך, חלל עם כוכבים. גם מקום מומצא הוא בחירה טובה.
- שלוש נשימות של בלון. יד על הבטן, ממלאים בלון קטן באוויר, ומשחררים אותו לאט. בלי לספור ובלי מאמץ.
- שואלים במקום להורות. "מה רואים שם?" "איזה צבע יש לשמיים?" "מה שומעים?" הילד ממלא את הפרטים, ואתם חוזרים עליהם בקול רך.
- מוצאים דבר אחד שזז לאט. גל, ענף, ענן, דג קטן. לתנועה איטית הקשב יכול פשוט ללכת אחריה.
- שומרים על זה קצר. ההמלצה שלי, ולא נתון מחקרי: לילדים צעירים שלוש עד חמש דקות, ולגדולים יותר עד עשר.
- נשארים, או חוזרים. בערב אפשר פשוט להמשיך לשבת לידם בשקט. באמצע היום מסיימים בהזזת אצבעות, מתיחה גדולה, ופוקחים עיניים.
איך נשמע תסריט קצר להקראה?
הנה דוגמה, להקראה איטית ובקול נמוך. הסוגריים הם בשבילכם.
עוצמים עיניים, או מסתכלים על נקודה אחת בתקרה. יד על הבטן. ממלאים בלון קטן באוויר, ומשחררים אותו לאט. עוד פעם.
עכשיו אנחנו הולכים למקום שבחרנו. נגיד, חוף. החול חם, וקצת מדגדג בין האצבעות. הים כחול, והגלים הקטנים מגיעים וחוזרים, מגיעים וחוזרים. ליד הרגליים יש דלי. איזה צבע יש לו? (מחכים לתשובה.) רוח קלה עוברת על הפנים, והיא מריחה מלח. רחוק על המים צף שחף אחד. הוא לא ממהר לשום מקום. גם אנחנו לא. אפשר להישאר כאן כמה שרוצים.
שלושה תסריטים ארוכים יותר, שנכתבו למבוגרים ואפשר לקצר ולהתאים לילד, מחכים בכתבה דמיון מודרך טקסט.
מתי זה מתאים, ומתי צריך משהו אחר?
זה מתאים לרגעים הרגילים של החיים: ערב שבו הראש לא נרגע, לילה לפני מבחן או לפני ביקור אצל רופא, יום עמוס מדי.
זה לא מתאים במקום בדיקה. כאב בטן או כאב ראש שחוזרים הם קודם כל סיבה לבדיקה אצל רופא ילדים. בניסוי משנת 2009, למשל, הילדים אובחנו על ידי רופא לפני שהתחילו לתרגל.
ואם דאגה או פחד נמשכים שבועות ופוגעים בשינה, בבית הספר או בחברים, זה הזמן לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש של ילדים. דמיון מודרך יכול לחיות לצד טיפול, לא במקומו. מה שכתבתי על דמיון מודרך לחרדה אצל מבוגרים נכון גם כאן: זה כלי לרגע, לא פתרון לתקופה.
ילד שעבר חוויה קשה, או שעצימת עיניים מפחידה אותו, יכול לתרגל בעיניים פקוחות. ואם הוא לא רוצה, לא מתעקשים. זה משחק, לא חובה.
ומה איתכם, ההורים?
הקול שמקריא הוא חלק מהתרגול. קשה להקריא לאט כשהראש שלכם עוד במיילים של היום. לכן לפני שמתחילים, שווה לקחת לעצמכם שתי נשימות, בדיוק כמו שתבקשו מהילד.
ואם אתם רוצים תרגול משלכם, לערב שאחרי שהבית נרגע, בניתי את ערכת המסרים החיוביים לתת המודע. אלה תהליכי שמע בעברית של כעשרים דקות, שנבנו למבוגרים ולא לילדים, לשמיעה בערב לפני השינה. אתם רק שוכבים ומקשיבים.
שאלות נפוצות
מאיזה גיל אפשר לעשות דמיון מודרך עם ילדים?
המחקרים שתיארתי כללו ילדים מגיל חמש או שש ועד גיל הנעורים. ההמלצה שלי, ולא נתון מחקרי: אם הילד כבר משחק בכאילו, אפשר לנסות גרסה של שלוש דקות ולראות איך הוא מגיב.
כמה זמן צריך להימשך דמיון מודרך לילדים?
אין לי מחקר שקובע מינימום לבית. אני מציע להתחיל בשלוש עד חמש דקות, ולהאריך רק אם הילד נהנה ומבקש עוד.
אפשר להשתמש בהקלטה במקום להקריא?
כן. בניסוי של 2009 הילדים תרגלו בבית עם הקלטות שמע ווידאו. הקראה בקול של הורה, עם שאלות שהילד עונה עליהן, היא חוויה אחרת, ושתי הדרכים לגיטימיות.
האם דמיון מודרך מחליף טיפול?
לא. בניסויים שתיארתי הוא ניתן לילדים שכבר היו במעקב רפואי, ולא במקומו. כאב שחוזר נבדק קודם אצל רופא, ופחד שנמשך שבועות מקבל ליווי של איש מקצוע.
מקורות
- Weydert, J. A., Shapiro, D. E., Acra, S. A., Monheim, C. J., Chambers, A. S., & Ball, T. M. (2006). Evaluation of guided imagery as treatment for recurrent abdominal pain in children: a randomized controlled trial. BMC Pediatrics, 6, 29. PubMed
- van Tilburg, M. A., Chitkara, D. K., Palsson, O. S., Turner, M., Blois Martin, N., Ulshen, M., & Whitehead, W. E. (2009). Audio-recorded guided imagery treatment reduces functional abdominal pain in children: a pilot study. Pediatrics, 124(5), e890. PubMed
- Vagnoli, L., Bettini, A., Amore, E., De Masi, S., & Messeri, A. (2019). Relaxation-guided imagery reduces perioperative anxiety and pain in children: a randomized study. European Journal of Pediatrics, 178(6), 913. PubMed
- Abbott, R. A., Martin, A. E., Newlove Delgado, T. V., Bethel, A., Thompson Coon, J., Whear, R., & Logan, S. (2017). Psychosocial interventions for recurrent abdominal pain in childhood. Cochrane Database of Systematic Reviews, CD010971. PubMed
- Gordon, M., Sinopoulou, V., Tabbers, M., Rexwinkel, R., de Bruijn, C., Dovey, T., Gasparetto, M., Vanker, H., & Benninga, M. (2022). Psychosocial interventions for the treatment of functional abdominal pain disorders in children: a systematic review and meta-analysis. JAMA Pediatrics, 176(6), 560. PubMed
- Section on Integrative Medicine, American Academy of Pediatrics (2016). Mind-body therapies in children and youth. Pediatrics, 138(3), e20161896. PubMed
עוד על דמיון מודרך ומדיטציה
כל המאמרים בנושא ←דמיון מודרך להרגעה: מה מצא ניסוי שהשווה אותו לנשימה, ותרגיל של חמש דקות
דמיון מודרך להרגעה הוא תרגול קצר שבו מובילים את הקשב לתמונה חושית אחת, כדי שהגוף יאט באמצע יום עמוס. מה מצא ניסוי שהשווה אותו לנשימה עמוקה ולהרפיית שרירים, למה כדאי לבחור מקום בטבע, ותרגיל של חמש דקות.
לקריאה ←מיינדפולנס: מה זה, מה המחקר מצא, ושלושה תרגילים של דקה
מיינדפולנס הוא תרגול של הפניית הקשב לרגע הזה, בכוונה ובלי שיפוט. מה ההגדרה המקורית, מה מצאו הסקירות הגדולות ומה לא, למי זה פחות מתאים, ושלושה תרגילים של דקה שאפשר להתחיל בהם היום.
לקריאה ←מדיטציה לשינה: איך עושים את זה במיטה, צעד אחר צעד
מדיטציה לשינה היא עשר דקות של קשב לנשימה ולגוף אחרי שמכבים את האור. מה המחקר מצא, איך עושים אותה שלב אחרי שלב, טקסט קצר שאפשר להקריא לעצמכם, ומה עושים כשלא נרדמים.
לקריאה ←