חרטה: למה דווקא מה שלא עשינו נשאר איתנו יותר זמן?

למה אנחנו זוכרים דווקא את מה שלא עשינו?

נסו לעשות תרגיל קטן.

תחשבו על משהו מהשבוע האחרון שהייתם רוצים לקחת בחזרה. לרוב מה שעולה הוא משפט שנאמר, הודעה שנשלחה, תגובה שהייתה חדה מדי, קנייה מיותרת. משהו שעשיתם.

עכשיו תחשבו על משהו מלפני חמש שנים שאתם עדיין חוזרים אליו. התמונה משתנה. בדרך כלל מה שעולה הוא בכלל לא פעולה. זה קורס שלא נרשמתם אליו. שיחה שלא קיימתם. עסק שלא פתחתם. מישהו שלא אמרתם לו משהו בזמן.

ההבדל הזה אינו מקרי, והוא אחד הדברים המתועדים יותר בחקר החרטה.

מה בדקו גילוביץ' ומדבץ בשנת 1994?

תומס גילוביץ' וויקטוריה הסטד מדבץ פרסמו בשנת 1994 מאמר בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology שנקרא "התבנית הזמנית של חוויית החרטה".

הם שאלו שאלה פשוטה. האם אנחנו מתחרטים יותר על מה שעשינו או על מה שלא עשינו.

התשובה שלהם הייתה שזה תלוי בטווח. כששאלו אנשים על חרטות מהזמן האחרון, הפעולות תפסו את המקום המרכזי. כששאלו על חרטות של חיים שלמים, התמונה התהפכה, ורוב גדול הצביע דווקא על מה שלא עשה.

ההסבר שהציעו נוגע לדרך שבה אנחנו סוגרים חשבון. פעולה שגויה היא אירוע סגור. יש לה גבולות, יש לה תוצאה, ואפשר לתקן, להתנצל, להסביר או ללמוד ממנה. אי עשייה נשארת פתוחה. אין לה תוצאה מדודה, ולכן גם אין לה סוף. הראש ממשיך למלא אותה בגרסאות.

מה קרה כשחזרו לבדוק את זה אחרי עשרים ותשע שנים?

כאן מתחיל החלק שאני אוהב במיוחד, וגם החלק שרוב הציטוטים של הממצא הזה משמיטים.

בשנת 2023 פרסמו ג'רי ריצ'רדסון ותומס גילוביץ' מאמר בכתב העת Royal Society Open Science. אותו גילוביץ' מהמחקר המקורי, כמעט שלושים שנה אחר כך, חזר לבדוק את הממצא של עצמו.

הפעם הדגימה הייתה גדולה מאוד. אלפיים ושש מאות אנשים, שנשאלו במוזיאון בשיקגו שעוסק במדעי הנפש.

מה שנמצא היה זה. כששאלו על הימים האחרונים, חמישים ושמונה אחוז אמרו שמה שמטריד אותם יותר הוא פעולה שעשו, מול ארבעים ושניים אחוז שהצביעו על משהו שלא עשו. כששאלו על החיים עד כה, החלוקה הייתה כמעט שווה.

במילים אחרות, הכיוון מחזיק. ככל שהטווח מתארך, המשקל זז מהפעולה אל אי העשייה. אבל עוצמת הממצא ארוך הטווח קטנה בהרבה מהגרסה המוכרת שלו, שמדברת על רוב מוחץ.

אז מה אפשר להגיד בביטחון ומה לא?

זה מה שנראה מבוסס:

בטווח הקצר, מה שמטריד אותנו יותר הוא בדרך כלל מה שעשינו. זה נמצא בשני המחקרים.

ככל שעובר זמן, הפער הזה נסגר. החרטה על הפעולה דוהה מהר יותר מהחרטה על אי העשייה.

וזה מה שכבר אי אפשר להגיד:

אי אפשר להבטיח לכם שבעוד עשרים שנה תתחרטו דווקא על מה שלא עשיתם. הנתון הגדול והעדכני ביותר אינו תומך בטענה הזאת בצורה חדה. הוא מראה שוויון, לא הפיכה.

וחשוב גם לומר שמדובר בדיווח עצמי, כלומר באנשים שמספרים על עצמם, ובממוצעים של קבוצות ולא בתחזית לגבי אדם מסוים.

מה שנשאר בידינו אחרי כל ההסתייגויות הוא עדיין שימושי מאוד, ואולי אפילו יותר. לא הבטחה לגבי העתיד, אלא תיאור של איך שני המחירים האלה מתנהגים בזמן.

למה המחיר של לעשות נשמע חזק יותר מהמחיר של לא לעשות?

תחשבו על החלטה קטנה שאתם דוחים עכשיו. לשלוח הודעה למישהו. להירשם למשהו. להעלות מחיר. לבקש פגישה.

כשאתם שוקלים לעשות את זה, הראש מייצר תמונה מדויקת. אתם רואים את הרגע, את הניסוח, את המבט, את התשובה שתגיע. המחיר של לעשות הוא קונקרטי, קרוב, ויש לו פרטים.

כשאתם שוקלים לא לעשות, אין תמונה בכלל. אין רגע, אין סצנה, אין מישהו שמגיב. המחיר של לא לעשות מורכב מהיעדר, וקשה מאוד לדמיין היעדר.

ולכן ברגע ההשוואה אנחנו לא באמת משווים בין שני המחירים. אנחנו משווים בין מחיר אחד שאפשר לראות לבין מחיר אחר שאפשר רק לנחש.

אני חושב שזאת הסיבה שאנשים חכמים דוחים דברים קטנים במשך שנים. לא בגלל חולשה, ולא בגלל שהם לא יודעים מה לעשות. בנושא הזה כתבתי בהרחבה בכתבה על הפער בין לדעת לבין לעשות. פשוט בגלל שהמאזניים מכוילים לטווח הקצר.

איך בודקים את שני המחירים על אותו סרגל?

התרגיל הזה לוקח שלוש דקות ואפשר לעשות אותו על נייר אחד.

בחרו דבר אחד שאתם דוחים. לא החלטת חיים. משהו קטן ומוגדר שאתם יודעים בדיוק מה הוא.

כתבו שורה ראשונה: מה הדבר הכי לא נעים שיקרה אם אעשה את זה השבוע. תהיו ספציפיים. לא "יהיה לי לא נעים", אלא מה בדיוק.

כתבו שורה שנייה: מה יישאר מהשורה הראשונה בעוד שנה.

ואז כתבו שורה שלישית: אם לא אעשה את זה, מה יהיה המצב בעוד שנה, ומה אגיד לעצמי עליו.

רוב האנשים מגלים שהשורה השנייה מתכווצת כמעט לכלום, ושהשורה השלישית נשארת בערך באותו גודל. זה כל התרגיל.

שימו לב שהוא לא אומר לכם לפעול. הוא רק מעמיד את שני המחירים על אותו טווח זמן, במקום להשוות אחד מהם בגרסת היום לאחר בגרסת האף פעם.

מה ההבדל בין זה לבין הטיית התכנון?

השאלות נשמעות דומות אבל הן שונות לגמרי.

הטיית התכנון עוסקת בהערכת זמן. אנחנו חושבים שמשימה תיקח שלוש שעות והיא לוקחת שמונה. זאת שגיאה בחיזוי משך.

מה שתיארתי כאן אינו שגיאה בחיזוי משך אלא שגיאה בהשוואת עלויות. שתי האפשרויות ברורות לנו, אבל אחת מהן מדברת בקול רם והשנייה בלחש.

יש גם שאלה שלישית שמתבלבלת עם שתי אלה, והיא מה קורה כשיש יותר מדי אפשרויות על השולחן. על זה כתבתי בכתבה על עומס בחירה, ושם הפתרון הוא קריטריון אחד שנקבע מראש.

האם זה אומר שתמיד כדאי לפעול?

לא, ואני רוצה להיות ברור בנקודה הזאת.

יש דברים שנכון לדחות. יש תקופות שבהן אין משאבים. יש החלטות שהמתנה היא בדיוק הדבר הנכון לעשות בהן, ולפעמים ההמתנה היא זאת שתציל אתכם מטעות יקרה.

ההבדל הוא בין המתנה שנבחרה לבין המתנה שקרתה.

המתנה שנבחרה יודעת למה היא ממתינה ולמה היא תיגמר. המתנה שקרתה פשוט נמשכת, ובכל פעם שעולה השאלה היא מקבלת את אותה תשובה.

התרגיל למעלה לא בא להחליף את השיקול שלכם. הוא בא להחזיר אותו אליכם, במקום להשאיר אותו אצל הצד הרועש.

מה עושים עם חרטה שכבר קיימת?

לפעמים השאלה אינה מה לעשות השבוע אלא מה לעשות עם משהו שכבר לא קרה ואי אפשר להחזיר.

כאן התרגיל משתנה. במקום לשאול מה הייתי עושה אחרת, שווה לשאול מה בדיוק הדבר שהתגעגעתי אליו באותה הזדמנות. כמעט תמיד מתחת לחרטה יש רצון שעדיין חי.

מי שלא נרשם ללימודים מתגעגע ללמוד, לא לאותה שנה מסוימת. מי שלא אמר משפט לאדם קרוב מתגעגע לקרבה, לא לאותו ערב.

הרצון עדיין נמצא שם, ולרוב יש לו דרך אחרת להתקיים היום.

העבודה הזאת, של לזהות מה באמת רצינו ומה חוזר על עצמו בלי שבחרנו בו, היא הליבה של ערכת התרגול של מיינד קוד.

שאלות נפוצות

האם חרטה היא רגש מזיק?

לא בהכרח. חרטה היא אחד הרגשות שמעבירים מידע. היא מצביעה על פער בין מה שעשינו לבין מה שחשוב לנו. מה שמזיק הוא לא הרגש עצמו אלא לופ שחוזר בלי לייצר שום צעד.

למה אני מתחרט על מה שלא עשיתי דווקא בלילה?

בשעות שבהן אין משימות, הראש פנוי יותר למלא חללים. אי עשייה היא חלל, ולכן היא מקבלת יותר מקום כשאין מה שימלא אותו.

האם אפשר פשוט להחליט לא להתחרט?

זאת בדרך כלל לא החלטה שמחזיקה. מה שכן עובד הוא לתת לחרטה משימה אחת, כלומר לשאול מה היא מנסה לומר, ואז לסגור את העניין בצעד קטן.

האם המחקר הזה תקף גם לישראלים?

שני המחקרים נערכו בארצות הברית. התבנית הכללית נמצאה גם בעבודות נוספות, אבל אין כאן טענה שמדובר בחוק אוניברסלי.

ניסוי של שבוע

בחרו דבר אחד קטן שאתם דוחים לפחות חודש.

בצעו עליו את שלוש השורות שלמעלה ביום ראשון.

ואז תנו לעצמכם שבעה ימים. אם עד סוף השבוע השורה השלישית עדיין נראית לכם גדולה מהשנייה, תעשו את הדבר.

ואם לא, תכתבו לעצמכם בלוח תאריך אחד שבו תשאלו את זה שוב. זאת הופכת את ההמתנה שקרתה להמתנה שנבחרה, וזה כבר הבדל גדול.