נדידת מחשבות: למה הראש עוזב בדיוק את מה שהידיים עושות?

למה אתם לא זוכרים מה אכלתם אתמול בערב?

נסו רגע להיזכר מה אכלתם אתמול בערב. לא מה היה בצלחת, את זה רובנו נשלוף. איזה טעם היה לזה.

אצל רוב האנשים השאלה הזאת נתקלת בשקט.

זה לא פגם בזיכרון. הארוחה פשוט קרתה בזמן שהראש היה במקום אחר. בשיחה מהבוקר, במשהו שצריך לסדר מחר, בהודעה שעוד לא נענתה.

לתופעה הזאת יש שם. נדידת מחשבות. והיא הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה.

מה בדיוק מדדו קילינגסוורת' וגילברט?

בשנת 2010 פרסמו מתיו קילינגסוורת' ודניאל גילברט מאמר קצר בכתב העת Science. הם רצו לדעת דבר אחד: איפה הראש של אנשים נמצא במהלך חיים רגילים, ומה זה עושה להרגשה שלהם.

כדי למדוד את זה הם לא הכניסו אף אחד למעבדה. הם בנו אפליקציה לטלפון.

האפליקציה פנתה אל 2,250 משתתפים בשעות אקראיות לאורך היום, ושאלה שלוש שאלות פשוטות. מה אתם עושים כרגע. כמה טוב אתם מרגישים כרגע. והאם אתם חושבים על מה שאתם עושים, או על משהו אחר.

הדגימה הזאת, שנאספת שוב ושוב ברגעים אקראיים, היא השיטה שמאפשרת לתפוס את היום כמו שהוא, ולא כמו שזוכרים אותו בסוף.

כמה מהזמן הראש שלנו בכלל לא נמצא כאן?

הממצא הראשון הוא הממצא שמצטט אותו כולם.

בקרוב לארבעים ושבעה אחוז מהדגימות המשתתפים דיווחו שהם חושבים על משהו אחר מזה שהם עושים. כמעט מחצית.

שווה לעצור על זה רגע, כי זה לא תיאור של אנשים מוסחים במיוחד. זאת ברירת המחדל. הראש עוזב את מה שקורה ומסתובב בעבר ובעתיד, בזמן שהידיים ממשיכות לעבוד.

ולמה גם מחשבות נעימות לא שיפרו את ההרגשה?

כאן מגיע הפרט שהכי הפתיע אותי כשקראתי את המחקר בפעם הראשונה.

הנחה סבירה היא שאם הראש בורח לדברים נעימים, חופשה, תוכנית עתידית, זיכרון טוב, זה אמור להרגיש טוב יותר מאשר להישאר בתוך משימה אפורה.

זה לא מה שנמדד. כשהמחשבות נדדו לתכנים נעימים, הדירוג של ההרגשה לא היה גבוה יותר מאשר ברגעים שבהם האנשים היו בתוך מה שהם עשו. וכשהן נדדו לתכנים נייטרליים או לא נעימים, ההרגשה הייתה נמוכה בבירור.

המחברים גם בדקו את סדר הזמנים, כלומר מה הופיע קודם. לפי הניתוח שלהם, נדידת המחשבות בדרך כלל הקדימה את הירידה בהרגשה, ולא להפך.

אז נדידת מחשבות היא תמיד דבר רע?

לא. וזה החלק שבדרך כלל נופל מהכותרות.

בשנת 2013 פרסמו ג'סיקה פוריו, פיטר טוטרדל וסטיבן מיילס עבודה בכתב העת Consciousness and Cognition, עם שיטה דומה של דגימה בטלפון. התמונה שהתקבלה שם הייתה שונה בחלקה.

אצלם דווקא מצב רוח עצוב נטה להקדים את נדידת המחשבות, ולא לבוא אחריה. ונדידת המחשבות עצמה לא נקשרה למצב רוח מאוחר יותר, אלא כשהתוכן שלה היה שלילי.

המסקנה שלהם הייתה שנדידת מחשבות אינה מזיקה כשלעצמה.

שתי העבודות יחד נותנות תמונה הגיונית יותר מכל אחת מהן לבד. השאלה אינה רק אם הראש נדד, אלא לאן הוא נדד ומה הוא עשה שם. ראש שמתכנן, מדמיין או מעבד משהו הוא לא אותו דבר כמו ראש שחוזר בלולאה על אותו תסריט מדאיג.

מה הסיפור על שני הנמרים מוסיף למחקר?

יש משל זן שמסופר בשמו של הבודהה, והוא מופיע באוסף הסיפורים שפול רפס כינס בספר Zen Flesh, Zen Bones.

אדם חצה שדה ופגש נמר. הוא ברח, הנמר אחריו. בקצה צוק הוא אחז בשורש של גפן בר והשתלשל מעבר לקצה. מלמעלה הנמר המשיך לארוב. הוא הביט למטה וראה נמר שני שממתין שם. רק הגפן החזיקה אותו.

ואז שני עכברים, אחד לבן ואחד שחור, התחילו לכרסם את השורש.

באותו רגע הוא ראה תות שדה בשל, ממש לידו. ביד אחת הוא אחז בגפן, ובשנייה קטף את התות. כמה מתוק הוא היה.

הסיפור נגמר שם. בלי הצלה ובלי מוסר השכל מוצהר.

הנמר שמאחור הוא מה שכבר קרה. הנמר שמלפנים הוא מה שעוד לא. שני העכברים הם הזמן שממשיך לעבור בזמן שאנחנו עסוקים בשניהם. והתות הוא הדבר היחיד שאפשר באמת לגעת בו בשנייה הזאת.

חשוב לומר מה המשל הזה לא אומר. הוא לא קורא להתעלם מנמרים אמיתיים. יש דברים שצריך לטפל בהם, ויש כאלה שאסור לדחות. הוא מצביע על משהו אחר: רוב הזמן שלנו לא עובר בטיפול בנמרים, אלא במחשבות עליהם.

מה ההבדל בין נדידת מחשבות לבין הרהור חוזר?

זאת הבחנה שעוזרת מאוד בפועל.

נדידה היא תנועה. הראש נע ממקום למקום, לפעמים לכיוונים שימושיים לגמרי. הרהור חוזר הוא תקיעות. אותה סצנה, אותו משפט, אותו תרחיש, שוב ושוב, בלי שמתקדמים.

ההבדל הזה מסביר גם למה חלק מהנדידות מרגישות כמו מנוחה וחלק כמו עבודה שחורה. כתבתי בהרחבה על המנגנון שבו אנחנו מוסיפים סבל על גבי כאב קיים בכתבה על החץ השני, והוא בדיוק מה שהופך נדידה רגילה ללולאה שמתישה.

למה זה מתגבר דווקא בימים עמוסים?

כי חלק גדול מהנדידות אינן מחשבות אקראיות. הן תזכורות.

כל משימה שנפתחה ולא נסגרה ממשיכה לדפוק בדלת, והראש מעלה אותה שוב ושוב כדי שלא תישכח. זה לא כישלון ריכוז, זאת מערכת שמנסה לשמור על מה שפתוח. הרחבתי על זה בכתבה על עייפות מנטלית ומשימות פתוחות.

המסקנה המעשית פשוטה. ביום עמוס, לפני שמנסים להתרכז יותר חזק, שווה לרשום את הפתוחים במקום אחד. חלק מהנדידות פשוט מפסיקות להיות נחוצות.

איך מחזירים את הקשב בלי להילחם במחשבות?

הניסיון לעצור מחשבות כמעט תמיד מייצר עוד מחשבות. מה שכן עובד הוא להזיז את הקשב, לא לחסום אותו.

הקשב הוא הזרקור, והוא מה שכן נמצא בשליטה שלנו, גם כשהתוכן שעולה אינו בשליטתנו. פירקתי את ההבחנה הזאת בין מודעות לבין תת המודע בכתבה על ההבדל בין תת המודע למודע.

והנה התרגיל, והוא לוקח פחות מדקה.

בחרו דבר אחד שאתם ממילא עושים. כוס קפה. מקלחת. הדרך מהמכונית לדלת.

תישארו בתוכו במשך שלוש נשימות, עם פרט אחד מהחושים. החום של הכוס בכף היד. הרעש של המים. המשקל של הרגל על המדרגה.

זה הכל. לא סילקנו שום נמר. רק הורדנו את היד אל מה שבאמת נמצא כאן.

ומה עושים כשהראש בורח שוב אחרי שתי שניות?

זה יקרה, וזה לא סימן שהתרגיל נכשל.

הרגע שבו שמים לב שהראש ברח הוא עצמו הרגע המועיל. בכל פעם שמחזירים את הקשב בעדינות, בלי לנזוף בעצמנו, מתאמנים בדיוק על היכולת שהתרגיל בא לחזק.

מי שרוצה לעבוד על השכבה שמתחת לקשב, זאת שקובעת לאן הראש בורח מלכתחילה ואילו תסריטים ממתינים לו שם, יכול לעשות את זה דרך תרגול יומי קצר של דמיון, רגש וקשב ממוקד. בניתי בדיוק סביב זה את ערכת האודיו לתכנות תת המודע.

שלוש נקודות לקחת מכאן

נדידת מחשבות היא ברירת מחדל ולא תקלה אישית. במחקר של קילינגסוורת' וגילברט היא הופיעה בכמעט מחצית מהדגימות, אצל אנשים רגילים בחיים רגילים.

מה שקובע הוא לאן נודדים. גם מחשבות נעימות לא שיפרו את ההרגשה יותר מלהיות בתוך מה שעושים, ועבודה מאוחרת יותר מצאה שהנזק קשור בעיקר לתוכן שלילי ולא לנדידה עצמה.

והתיקון קטן. שלוש נשימות בתוך דבר אחד שאתם ממילא עושים, עם פרט אחד מהחושים. זה לא פותר שום נמר, וזה גם לא נועד לזה.

הערה על המקורות: הממצאים שתוארו כאן נאספו בדיווח עצמי דרך דגימה בטלפון, ולא במדידה פיזיולוגית. מרבית המשתתפים במחקר של שנת 2010 היו אמריקאים, ושתי העבודות מתארות נטיות בקבוצות ולא תחזית לאדם מסוים. משל התות מובא כמשל זן מתוך אוסף מודפס ידוע, ומסופר במסורת בשמו של הבודהה, ולא כדיווח היסטורי.