ביטחון יתר: למה אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים דברים שאנחנו לא מבינים?

למה אנחנו כל כך בטוחים בדברים שאנחנו לא באמת מבינים?

נתחיל בשאלה קטנה ולא מאיימת.

עד כמה אתם מבינים איך עובד רוכסן? לא איך משתמשים בו. איך הוא עובד. מה בדיוק קורה בתוך הראש הקטן והמתכתי הזה שגורם לשתי השורות להתחבר כשהוא נוסע למעלה ולהיפרד כשהוא נוסע למטה.

רוב האנשים מרגישים שהם מבינים את זה די טוב. זה חפץ פשוט. אנחנו פוגשים אותו כל יום.

עכשיו נסו באמת להסביר. בקול, או על נייר, שלב אחרי שלב, כאילו מולכם יושב מישהו שמעולם לא ראה רוכסן.

אצל רוב האנשים ההסבר נגמר אחרי משפט וחצי.

זה לא מביך ולא מעיד על שום דבר רע. זה פשוט מגלה משהו מעניין על הדרך שבה הוודאות שלנו בנויה. והדבר הזה רלוונטי הרבה מעבר לרוכסנים.

מה בדיוק בדקו רוזנבליט וקייל בשנת 2002?

בשנת 2002 פרסמו לאונידס רוזנבליט ופרנק קייל מאמר בכתב העת Cognitive Science שנקרא "הגבולות הלא מובנים של מדע עממי: אשליית עומק ההסבר".

המערך היה פשוט ואלגנטי. הם הציגו למשתתפים רשימה של ארבעים ושמונה חפצים יומיומיים. מנעול, מכונת תפירה, אסלה, מד חום, רוכסן.

בשלב הראשון ביקשו מכל אדם לדרג כמה טוב הוא מבין איך כל חפץ עובד.

בשלב השני ביקשו ממנו לכתוב הסבר מלא ומפורט על חפץ מסוים.

ובשלב השלישי ביקשו ממנו לדרג את עצמו שוב.

הדירוג ירד.

שימו לב למה שקרה כאן, כי זה החלק החשוב. איש לא הציג למשתתפים מידע חדש. איש לא בחן אותם ולא אמר להם שהם טועים. הם פשוט ניסו להסביר, נתקלו בגבול של עצמם, והוודאות התכווצה בהתאם.

המחברים קראו לפער הזה אשליית עומק ההסבר. התחושה שאנחנו מבינים משהו בעומק, לעומק שבאמת קיים אצלנו.

האם זה נכון לגבי כל סוג של ידע?

לא, ודווקא זה מה שהופך את הממצא למעניין.

המאמר כולל שתים עשרה סדרות ניסוי, וחלק מהן השוו בין סוגי ידע שונים. התברר שהפער הזה גדול במיוחד כשמדובר בידע מסוג הסברי, כלומר ידע על איך משהו עובד ולמה.

כשמדובר בעובדות, בנהלים או בסיפורים, אנשים מעריכים את עצמם בצורה מדויקת הרבה יותר. אם אתם לא יודעים מה בירת פרו, אתם יודעים שאתם לא יודעים. אין שם אשליה.

ההסבר שהציעו החוקרים נוגע לאופן שבו ידע הסברי מאוחסן. יש לנו תמונה כללית שמרגישה שלמה, כי רואים את החפץ, רואים אותו פועל, ורואים את התוצאה. התחושה של רצף ויזואלי מתחזה לרצף סיבתי. רק כשמנסים לפרק אותו לשלבים מתגלה שבאמצע יש קפיצה.

מה מגביר את האשליה ומה מקטין אותה?

בשנת 2010 פרסמו אדם אלטר, דניאל אופנהיימר וג'פרי זמלה מאמר בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology שנקרא "מפספסים את העצים בגלל היער", והוא ניסה לענות בדיוק על זה.

ההצעה שלהם הייתה שרמת ההפשטה שבה אנחנו חושבים על הדבר היא שקובעת. כשחושבים על משהו במונחים כלליים ורחבים, התחושה של הבנה גדלה. כשחושבים עליו במונחים קונקרטיים וספציפיים, היא מתכווצת וקרובה יותר למה שבאמת יש.

זאת אינה הצעה תיאורטית בלבד. יש לה מסקנה מעשית מיידית. אם רוצים לבדוק כמה אתם באמת מבינים משהו, אל תשאלו את עצמכם שאלה רחבה. בקשו מעצמכם את השלבים.

כאן כדאי לעצור ולומר מה המחקרים האלה לא אומרים.

הם לא אומרים שאתם לא מבינים כלום. הם לא אומרים שהאינטואיציה שלכם חסרת ערך. הם גם לא נבדקו על החלטות חיים, אלא בעיקר על חפצים, על תופעות ועל נושאים כלליים, בעיקר בקרב סטודנטים. מדובר בממוצעים של קבוצות ולא בתחזית לגבי אדם מסוים.

מה שכן נשאר, והוא מספיק, הוא זה: תחושת הוודאות שלנו ועומק ההסבר שלנו הם שני דברים נפרדים, והראשון יכול להיות גדול בהרבה מהשני בלי שנרגיש בזה.

איך זה קשור למשפטים שאנחנו אומרים על עצמנו?

וכאן זה מתחיל לגעת בנו באמת.

יש לכל אחד מאיתנו קומץ משפטים על עצמו שמרגישים כמו עובדות.

אני לא טיפוס של מספרים.

אני לא יודעת למכור.

אני לא אדם של בוקר.

אני לא טוב בלבקש.

המשפטים האלה לא מרגישים כמו דעה. הם מרגישים כמו תיאור של המציאות, כמו לומר שהשמיים אפורים היום.

עכשיו תעשו עליהם את אותו תרגיל בדיוק. קחו משפט אחד והסבירו אותו שלב אחרי שלב. איך זה עובד? מה קורה בפועל ברגע שבו זה בא לידי ביטוי? מה הצעד הראשון, מה השני, ואיפה בדיוק זה נשבר?

אצל רוב האנשים ההסבר נגמר מהר. לפעמים הוא מגיע לדוגמה אחת מלפני שתים עשרה שנה. לפעמים הוא בכלל חוזר על עצמו במילים אחרות.

לא מצאתם הוכחה שהמשפט שקרי. זאת נקודה שחשוב לי לדייק בה. יכול להיות שהוא נכון לגמרי.

מה שמצאתם הוא משהו אחר: שהוודאות שהרגשתם לא נבנתה מהסבר. היא נבנתה מחזרה.

למה זה שונה מלהתווכח עם אמונה מגבילה?

בכתבה על איך לזהות אמונה מגבילה הכיוון הוא לתפוס את המשפט ולבדוק אם הוא נכון.

הכיוון כאן שונה, והוא לדעתי קל יותר ליישום.

כשמתווכחים עם משפט, משהו בפנים מתגונן. אתם אומרים "אני לא טיפוס של מספרים", מישהו עונה "ברור שכן", ומיד עולה רשימת הראיות. זה טבעי. איש לא אוהב שמתקנים אותו, גם כשזה הוא עצמו.

כשמבקשים מהמשפט הסבר, לא מתווכחים איתו בכלל. מניחים שהוא נכון, ורק שואלים איך הוא עובד. אין נגד מה להתגונן, ולכן גם אין התנגדות.

והתוצאה מעניינת. הוודאות מתרככת בלי שנלחמנו בה.

זה גם ההבדל בין זה לבין הפער שתיארתי בכתבה על למה אנחנו יודעים מה לעשות ולא עושים. שם השאלה היא למה היד לא זזה כשהידע כבר קיים. כאן השאלה מוקדמת יותר: האם הידע שאנחנו בטוחים בו הוא בכלל ידע.

מה עושים עם זה השבוע?

הנה התרגיל, והוא לוקח שבע דקות.

בחרו משפט אחד שאתם אומרים על עצמכם, ושמרגיש לכם מובן מאליו. ככל שהוא מרגיש יותר מובן מאליו, כך הוא מועמד טוב יותר.

כתבו אותו בראש הדף.

ועכשיו ענו בכתב על שלוש שאלות, בלשון קונקרטית. לא "אני פשוט כזה", אלא מה קורה בפועל.

ראשונה: איך זה עובד, שלב אחרי שלב? תארו מצב אחד אמיתי מהחודשים האחרונים. מה קרה ראשון, מה קרה אחריו, ומה בדיוק היה הרגע שבו זה התבטא.

שנייה: איפה ההסבר נגמר? סמנו את השורה שאחריה אין לכם יותר מה לכתוב. זאת הנקודה המעניינת בדף.

שלישית: מה הייתי צריך לדעת כדי להמשיך משם? לא לפתור. רק לנסח את השאלה הפתוחה.

ואז דרגו שוב, בלב, כמה אתם בטוחים במשפט מאחד עד עשר, והשוו למה שהרגשתם לפני שהתחלתם לכתוב.

אצל רוב האנשים המספר יורד בשתיים או שלוש. זה אולי נשמע מעט, אבל ההפרש הזה הוא בדיוק המרחב שבו אפשר לנסות משהו חדש.

ומה אם המספר לא זז?

אז מצאתם משהו שווה אפילו יותר.

יש משפטים על עצמנו שיש מאחוריהם הסבר אמיתי, מפורט ומבוסס ניסיון. אם כתבתם שלושה שלבים ברורים והוודאות נשארה בעינה, אתם לא בביטחון יתר. אתם פשוט מכירים את עצמכם.

ההבדל בין השניים הוא כל העניין, ובלי לכתוב אי אפשר לדעת באיזה מהם מדובר.

הדרך לצאת מתקיעות כמעט תמיד עוברת דרך ההבחנה הזאת: מה כאן באמת אני, ומה כאן רק משפט שחזרתי עליו מספיק פעמים כדי להאמין לו.

וכדאי לומר גם את הצד השני. אותה בדיקה עובדת גם על משפטים חיוביים. אם אתם בטוחים שאתם יודעים לעשות משהו, בקשו גם ממנו הסבר בשלבים. לפעמים מגלים שם יכולת אמיתית שמעולם לא ידעתם לנסח, וזה שווה הרבה יותר מתרגיל ביטחון עצמי כללי.

מה המסקנה?

הוודאות שלנו אינה מד של ידע. היא בעיקר מד של היכרות.

ככל שחזרנו על משפט יותר פעמים, כך הוא מרגיש נכון יותר, גם אם מעולם לא בדקנו אותו. זה נכון לגבי רוכסן, וזה נכון שבעתיים לגבי המשפט שאתם אומרים על עצמכם מאז גיל עשרים.

הכלי אינו להטיל ספק בכל דבר. זאת דרך מתישה ולא יעילה.

הכלי הוא צנוע יותר: פעם בכמה שבועות, לבחור משפט אחד שמרגיש מובן מאליו, ולבקש ממנו הסבר.

אם יש לו הסבר, הוא יישאר, ועכשיו אתם גם יודעים למה.

ואם אין לו, הוא יתחיל להתרכך מעצמו, בלי שנאלצתם להילחם בו אפילו פעם אחת.

אם אתם רוצים ללכת עם זה צעד אחד קדימה, ערכת האודיו של מיינדקוד בנויה סביב העיקרון הזה: לא להתווכח עם מה שכבר נמצא בפנים, אלא לתת לו חומר חדש לעבוד איתו, שוב ושוב, עד שהחזרה פועלת לטובתכם במקום נגדכם.