הטיית ההוספה: למה אנחנו תמיד מוסיפים, וכמעט אף פעם לא מורידים?

למה הפתרון הראשון שעולה בראש כמעט תמיד מוסיף משהו?

חשבו על הפעם האחרונה שמשהו אצלכם לא עבד.

הבוקר היה עמוס מדי. השגרה החדשה לא החזיקה. הארנק נשאר ריק בסוף החודש. הילד לא נרגע לפני השינה.

ועכשיו נסו להיזכר מה הייתה המחשבה הראשונה.

ברוב המקרים היא נשמעה בערך ככה. אני צריך למצוא שיטה. אני צריך אפליקציה. אני צריך לקום מוקדם יותר, להוסיף עוד תרגול, להכניס עוד כלל, לקנות עוד משהו שיסדר את זה.

כמעט אף פעם היא לא נשמעת ככה. אולי יש כאן דבר אחד שאפשר להוריד.

זה לא במקרה, ויש לזה שם. הטיית ההוספה.

מה קרה כששאלו אנשים לייצב פלטפורמת לגו?

בשנת 2021 פרסמו גבריאל אדמס, בנג'מין קונברס, אנדרו הֵיילס ולַיידי קלוץ מחקר בכתב העת Nature. שמונה ניסויים, וכולם סובבו סביב שאלה אחת. כשאנשים מתבקשים לשפר משהו, לאן הם מחפשים.

אחד הניסויים נראה כמו משחק.

לפני המשתתפים עמד מבנה לגו. פלטפורמה עליונה שנשענה על בלוק בודד בפינה אחת, ומתחתיה דמות קטנה. המשימה הייתה לייצב את הפלטפורמה כך שתחזיק לבנה כבדה מעל ראש הדמות.

הייתה גם מערכת תמריצים ברורה. על הצלחה שילמו למשתתפים, אבל כל לבנה שהוסיפו עלתה להם כסף.

אפשר היה לפתור את זה בשתי דרכים. אפשר להוסיף תמיכות בשאר הפינות, לחזק סביב, ולשלם על כל אחת. ואפשר פשוט להוריד את הבלוק הבודד שבפינה, ואז הפלטפורמה יושבת ישר על השכבה שמתחתיה, יציבה לגמרי, בלי להוציא שקל.

הפתרון השני היה גם הפשוט וגם הרווחי. רוב האנשים הלכו לראשון.

הם הוסיפו.

ומה קרה כשביקשו רק לסדר דוגמה סימטרית?

החוקרים חזרו על אותה שאלה בלי לגו ובלי כסף.

הפעם הציגו למשתתפים דוגמה על רשת של ריבועים, עם רבע אחד שמלא וצבוע ושלושה רבעים ריקים, וביקשו להפוך אותה לסימטרית.

גם כאן יש שתי דרכים. אפשר להוסיף צבע לשלושת הרבעים הריקים עד שכולם נראים אותו דבר, וזה דורש הרבה לחיצות. ואפשר להוריד את הצבע מהרבע המלא, וזה דורש מעט לחיצות.

שתי הדרכים מגיעות לסימטריה מושלמת. אחת מהן מהירה בהרבה.

והנטייה חזרה על עצמה. אנשים הוסיפו.

מה שהחוקרים ניסחו בסוף אינו שאנשים לא אוהבים להוריד. זה שהם פשוט לא מחפשים לשם. אפשרות החיסור לא נפסלה אחרי שנשקלה, היא לרוב כלל לא הגיעה לשולחן.

אז למה המוח כמעט לא מחפש לכיוון של פחות?

ההסבר שהמחקר מציע הוא הסבר של מאמץ, והוא מעניין דווקא בגלל שהוא לא מחמיא לאף אחד ולא מאשים אף אחד.

חיפוש פתרון עולה אנרגיה. אנחנו לא בודקים את כל האפשרויות ואז בוחרים את הטובה, אנחנו עוצרים ברגע שמצאנו משהו שעובד. וההוספה היא בדרך כלל מה שנמצא ראשון.

לכן גם הממצא הבא הגיוני. כשהעומס הקוגניטיבי של המשתתפים היה גבוה יותר, כלומר כשהם היו עסוקים במשהו נוסף במקביל, הם הוסיפו עוד יותר.

וכשרמזו להם במפורש שאפשר גם להוריד, או כשנתנו להם לנסות כמה פעמים ולראות שההוספה יקרה, הם כן התחילו למצוא את פתרון החיסור.

כלומר היכולת קיימת. היא פשוט לא מופעלת לבד.

וזה אומר משהו לא נוח על ימים עמוסים. דווקא בשבוע שבו אנחנו הכי עמוסים, אנחנו הכי נוטים לפתור את העומס על ידי הוספה.

מה המחקר הזה לא אומר?

כאן צריך לעצור, כי זה מחקר שקל מאוד למתוח.

ראשית, מה שנמדד הוא משימות מוגדרות: מבנה לגו, דוגמה על רשת, מסלול טיול, טקסט לקצר. זו לא ראיה לכך שבכל החלטה בחיים שלכם האפשרות הנכונה היא להוריד משהו. יש המון דברים שבאמת צריך להוסיף.

שנית, המחקר אינו טוען שהוספה היא טעות. הוא טוען שהיא ברירת מחדל בחיפוש. ברירת מחדל יכולה להיות נכונה לגמרי במקרה מסוים.

ושלישית, בשנת 2024 פורסמה עבודה נוספת בכתב העת Scientific Reports שבדקה את התופעה שוב ומצאה שהיא אינה אחידה. היא מופיעה בעוצמה שונה לפי סוג המשימה, לפי גיל ולפי הקשר תרבותי. זו נטייה אנושית שחוזרת, לא חוק טבע.

מה שכן נשאר יציב הוא הדבר הצנוע יותר, וגם המועיל יותר. יש כיוון שלם של פתרונות שרובנו לא בודקים.

איך הטיית ההוספה נראית בשבוע רגיל שלכם?

הדפוס הזה הופך להיות גלוי ברגע שמחפשים אותו.

הבוקר לא מסודר, אז מוסיפים שלב לשגרת הבוקר. התחושה היא שאין זמן, אז מוסיפים אפליקציה שתנהל את הזמן. אין אנרגיה, אז מוסיפים תוסף. הראש עמוס, אז מוסיפים עוד מחברת.

והשאלה שכמעט אף פעם לא נשאלת היא איזו התחייבות אחת, שאמרתי לה כן לפני חצי שנה, כבר לא משרתת אותי.

זה חשוב במיוחד כשמדובר ביעדים, כי שם ההוספה מרגישה כמו רצינות. רשימה ארוכה נראית כמו מחויבות, ורשימה קצרה נראית כמו ויתור.

בפועל קורה ההפך. היום שבו אתם אמורים לבצע הוא יום עמוס, וכל מה שנוסף אליו מתחרה על אותן שעות. כשהעומס עובר רף מסוים, לא רק שהתוספת לא מתבצעת, גם מה שעבד קודם מתחיל להישבר.

יש לזה גם מחיר שקט ברקע. כל דבר שנשאר פתוח ולא נסגר ממשיך לקחת מקום בראש, וזה בדיוק העומס המנטלי של משימות פתוחות. ומשם הדרך קצרה לדחיינות, כי קשה להתחיל יום שכבר נראה מלא מדי מהרגע הראשון.

כדאי להבדיל בין זה לבין הטיית התכנון, שהיא בעיה אחרת לגמרי. שם אנחנו מעריכים לא נכון כמה זמן ייקח מה שבחרנו לעשות. כאן אנחנו לא נכונים כבר בשלב מוקדם יותר, כשאנחנו בוחרים מה בכלל ייכנס לרשימה.

מה פלוטרכוס מספר על דיוגנס ואלכסנדר?

יש סצנה אחת מהעולם העתיק שמחזיקה את הרעיון הזה טוב יותר מכל ניסוח.

פלוטרכוס, שכתב כארבע מאות שנה אחרי האירוע עצמו, מספר בחיבורו על חיי אלכסנדר שאחרי שאלכסנדר הוכרז כמצביא הכללי של היוונים, באו אליו מדינאים ופילוסופים לברך אותו.

אחד לא בא. דיוגנס, שחי אז בקורינתוס, לא טרח להגיע.

אז אלכסנדר הלך אליו. הוא מצא אותו שוכב בשמש. דיוגנס התרומם מעט כשראה את ההמון מתקרב, ואלכסנדר שאל אותו אם הוא צריך משהו.

האיש החזק ביותר בעולם הידוע, שיכול היה לתת כל דבר, שאל מה אתה צריך.

ודיוגנס ענה: זוז קצת מהשמש שלי.

כדאי לשים לב למה שקרה שם, כי בדרך כלל מספרים את זה כסיפור על הסתפקות במועט. הוא לא ממש כזה.

דיוגנס לא ויתר על שום דבר באותו רגע. הוא פשוט ידע מה חסר לו, וזה לא היה משהו שאפשר להוסיף. השמש כבר הייתה שם. הדבר היחיד שהיה דרוש הוא שמישהו יזוז.

פלוטרכוס מספר שאלכסנדר יצא משם ואמר לאנשיו שאילו לא היה אלכסנדר, היה רוצה להיות דיוגנס.

איך שואלים את שאלת החיסור בלי להרוס כלום?

מהמחקר עולה נקודה מעשית אחת. פתרון החיסור כן נמצא, ברגע שמישהו מזכיר שהוא קיים.

אז זה כל התרגיל. להיות מי שמזכיר.

קחו דבר אחד שלא עובד אצלכם בשבועות האחרונים. הבוקר, הערב, העבודה, לוח הזמנים של הילדים, לא משנה.

כתבו שתי שורות. בשורה הראשונה, מה הייתם מוסיפים כדי לתקן את זה. זו השורה שתיכתב מעצמה.

ובשורה השנייה, וזו השורה שבשבילה כל זה נכתב: מה עומד עכשיו בין האור לביני. איזו התחייבות אחת, הרגל אחד או שלב אחד, אם הוא פשוט לא יהיה שם, הדבר הזה יעבוד טוב יותר.

אל תשנו כלום עדיין. רק תכתבו את שתי השורות ותסתכלו עליהן זו לצד זו.

לפעמים השורה הראשונה תנצח, וזה בסדר גמור. אבל במקרים לא מעטים השורה השנייה תהיה זולה יותר, מהירה יותר ואפשרית כבר השבוע, ובלעדיה היא לא הייתה עולה בכלל.

ואם אתם רוצים לעבוד על הרובד שמתחת לרשימות, זה שקובע מה בכלל נראה לכם אפשרי, יש לי ערכת אודיו לתכנות תת המודע שבנויה סביב תרגול יומי קצר של דמיון, רגש וקשב ממוקד.

שלוש נקודות לקחת מכאן

הטיית ההוספה היא הנטייה לחפש פתרונות שמוסיפים רכיב, ולהחמיץ פתרונות שמורידים רכיב. במחקר של 2021 היא הופיעה שוב ושוב, גם כשההורדה הייתה הפתרון הזול והיעיל יותר.

היא לא נובעת מעצלות אלא מהאופן שבו אנחנו מחפשים. עוצרים אצל הפתרון הראשון שעובד, וההוספה מגיעה ראשונה. לכן היא מתחזקת דווקא כשאנחנו עמוסים.

והתיקון קטן. לפני שמוסיפים משהו חדש לשבוע, לשאול פעם אחת מה אפשר להוריד. הניסוח שאני אוהב הוא זה של דיוגנס. לא מה להוסיף לי, אלא ממה לזוז.

הערה על המקורות: הממצאים שתוארו כאן נמדדו במשימות מוגדרות בתנאי מחקר, ועבודת המשך מ-2024 מצאה שעוצמת התופעה משתנה לפי משימה, גיל והקשר תרבותי. סיפור דיוגנס ואלכסנדר מובא כפי שפלוטרכוס מספר אותו, כארבע מאות שנה אחרי האירוע, ולא כעדות מזמן אמת.