חרדה קיומית: איך מתמודדים עם השאלות הגדולות

שתיים בלילה, והמחשבה הזאת שוב כאן

זה כמעט תמיד קורה בלילה. היום נגמר, הרעש שקט, ואז המחשבה מגיעה. מה הטעם בכל זה. יום רודף יום, ובסוף כולנו לא נהיה כאן. הלב מאיץ, הבטן מתהפכת, ואין אף בעיה קונקרטית שאפשר לפתור.

זו לא חרדה מפגישה או מחשבון בנק. זו חרדה מהדבר עצמו, מהקיום. ואם חווית אותה, כדאי שתדע שאתה בחברה טובה. פילוסופים, פסיכולוגים וכמעט כל אדם חושב פוגשים אותה בשלב כלשהו.

מה זו חרדה קיומית

חרדה קיומית היא מועקה שעולה מול עובדות היסוד של החיים עצמם, סופיות, אי ודאות, בדידות ושאלת המשמעות, ולא מול איום קונקרטי. בניגוד לפחד רגיל, אין לה אובייקט שאפשר להילחם בו או לברוח ממנו, ולכן היא דורשת סוג אחר של התמודדות.

הפסיכיאטר ארווין יאלום מיפה בספרו משנת 1980 על פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ארבע דאגות יסוד שכל אדם נושא: המוות, החופש והאחריות שהוא מטיל עלינו, הבדידות הקיומית, ושאלת המשמעות. לפי יאלום, חלק גדול מהמצוקה האנושית הוא בעצם התמודדות מוסווית עם אחת מהארבע.

למה החרדה הזאת עולה דווקא עכשיו

חרדה קיומית כמעט אף פעם לא מגיעה בזמן עומס. היא מגיעה ברגעי מעבר, אחרי אבדן, סביב יום הולדת עגול, כשהילדים עוזבים, אחרי הצלחה גדולה שהשאירה ריקנות מפתיעה, או סתם בלילה שקט.

יש לזה היגיון. ביום, הרשימות והמשימות ממלאות את הקשב. כשהרעש נעצר, השאלות שחיכו בתור מקבלות במה. זו הסיבה שהמחשבות האלה מרגישות חזקות יותר בלילה, ולמה מחשבות טורדניות נוטות להתעצם דווקא לפני השינה.

חוקרים בגישה שנקראת תיאוריית ניהול האימה, שהציגו ג'ף גרינברג, שלדון סולומון וטום פישצ'ינסקי בשנת 1986, טוענים שחלק ניכר מהתרבות האנושית, מהשאיפה להישגים ועד ההשתייכות לקבוצות, הוא דרך להתמודד עם הידיעה שאנחנו סופיים. במילים אחרות, ההתמודדות עם השאלה הזאת אינה תקלה אישית שלך. היא חלק ממה שמניע בני אדם מאז ומעולם.

מה ויקטור פרנקל הבין על משמעות

ויקטור פרנקל, פסיכיאטר וניצול מחנות ריכוז, כתב בספרו האדם מחפש משמעות, שראה אור בשנת 1946, את אחת התובנות החשובות בנושא. לדבריו, משמעות אינה דבר שמוצאים בשמיים או ממתינים שיתגלה. היא נבנית מתוך שלושה מקורות: יצירה ועשייה, חוויה ואהבה, והעמדה שאנחנו בוחרים מול מה שאי אפשר לשנות.

שימו לב מה אין ברשימה. אין שם תשובה לשאלה "מה משמעות החיים" באופן כללי. פרנקל טען שהשאלה הזאת מנוסחת הפוך. החיים הם ששואלים אותנו, וכל אדם עונה דרך מה שהוא עושה בפועל, יום אחרי יום.

זה משנה את כיוון העבודה. במקום לחפש תשובה מושלמת שתשקיט את החרדה אחת ולתמיד, בונים משמעות מקומית וקונקרטית, בפרויקט הזה, בקשר הזה, בבחירה של היום.

איך מתמודדים עם חרדה קיומית בפועל

1. קוראים לזה בשם. ברגע שמזהים "זו חרדה קיומית, המערכת שלי פוגשת את השאלות הגדולות", המחשבה מפסיקה להיות אזעקה מסתורית והופכת לחוויה אנושית מוכרת. עצם המתן שם מוריד חלק מהעוצמה.

2. מפרידים בין השאלה לבין הגל. השאלות עצמן לגיטימיות, אבל בשתיים בלילה, עם גוף עייף, אף שאלה גדולה לא מקבלת מענה הוגן. אפשר לומר לעצמך בכנות: השאלה חשובה, והיא לא תיפתר הלילה. אני קובע איתה פגישה ליום, לשיחה עם חבר, ליומן. הגוף קודם, ותרגול כמו תרגיל הרגעה לפני השינה עוזר לגל לרדת.

3. עוברים מחיפוש תשובה לבניית משמעות. ברוח פרנקל, שאלו שאלה קטנה מהשאלה הגדולה: מה בשבוע הקרוב מרגיש לי משמעותי, ולו במעט. שיחה אמיתית אחת, עזרה למישהו, שעה של יצירה. משמעות שנבנית בפעולה משקיטה את החרדה טוב יותר מכל תשובה תיאורטית.

4. מתאמנים על לחיות עם שאלות פתוחות. חלק מהחרדה הקיומית הוא בעצם קושי עם אי ודאות, והיכולת הזאת ניתנת לאימון. הרחבנו על כך בכתבה על התמודדות עם חוסר ודאות.

5. חוזרים אל הרגע הזה. חרדה קיומית חיה בעתיד המופשט. הגוף חי רק בהווה. כמה נשימות איטיות, תשומת לב למגע של כפות הרגליים ברצפה, לקול שנשמע עכשיו בחדר. זה לא פותר את שאלת הקיום, זה מזכיר למערכת שברגע הזה עצמו, החיים פשוט קורים.

מתי זה כבר לא רק פילוסופיה

חשוב להבחין. הרהור קיומי, גם כשהוא לא נעים, הוא חלק בריא מחיים בהירים. אבל אם המחשבות האלה הופכות טורדניות, גוזלות שינה לאורך זמן, מלוות בדיכאון או בייאוש, או כוללות מחשבות על פגיעה עצמית, זה הרגע לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ובמצב חירום לער"ן בטלפון 1201. שאלות קיומיות הן אנושיות, אבל אף אחד לא צריך להתמודד איתן לבד כשהן הופכות למשא.

שאלות נפוצות

האם חרדה קיומית היא דבר נורמלי?

כן. ההתמודדות עם סופיות, משמעות ובדידות היא חלק מהחוויה האנושית, ויאלום תיאר אותה כבסיס שכולנו חולקים. היא הופכת לבעיה רק כשהיא משתלטת על החיים או מלווה במצוקה מתמשכת.

למה מחשבות על המוות מגיעות דווקא בלילה?

כי ביום הקשב תפוס במשימות, ובלילה, כשהרעש נעצר והגוף עייף, השאלות הגדולות מקבלות במה בדיוק כשהיכולת שלנו להחזיק אותן נמוכה. לכן הכלל המעשי הוא לא לנהל דיונים קיומיים אחרי חצות, אלא לקבוע להם זמן ביום.

מה ההבדל בין חרדה קיומית לדיכאון?

חרדה קיומית היא מועקה סביב שאלות הקיום, והיא יכולה להופיע אצל אנשים מתפקדים ומרוצים. דיכאון הוא מצב רחב שכולל ירידה מתמשכת במצב הרוח, בהנאה ובאנרגיה. כשמחשבות קיומיות מלוות בסימני דיכאון או בייאוש, נכון לפנות לאבחון מקצועי.

איך מוצאים משמעות כשכלום לא מרגיש משמעותי?

מתחילים קטן ובפעולה, לא במחשבה. פרנקל הצביע על שלושה מקורות, עשייה, אהבה ועמדה מול הקושי. בפועל זה אומר לבחור השבוע דבר אחד קונקרטי, שיחה, עזרה, יצירה, ולתת לתחושת המשמעות להיבנות מהכיוון של המעשים, לא לחכות שתגיע לפניהם.

לחיות את השאלה

ריינר מריה רילקה כתב פעם למשורר צעיר עצה שהפכה מפורסמת, לאהוב את השאלות עצמן ולחיות אותן, עד שאולי יום אחד נחיה את עצמנו אל תוך התשובות.

זה אולי הסוד כולו. החרדה הקיומית לא נעלמת כשמוצאים תשובה מנצחת. היא נרגעת כשהחיים עצמם מתמלאים במה שחשוב לנו.

אם המחשבות האלה תופסות אצלך יותר מקום ממה שהיית רוצה, ואתה מרגיש שמאחוריהן יושבים דפוסים ישנים יותר של פחד וריצוי, אנחנו עובדים בדיוק על השכבות האלה בסדנה שלנו. ולערבים שבהם הראש רועש, ערכת השמע נותנת לו משהו רגוע להיאחז בו.