אינטליגנציה רגשית: מה זה, מה זה לא, ואיך מפתחים אותה

שלושים השניות שמבדילות בין אנשים

יש רגע שכולנו מכירים. מישהו אומר משפט קצר. בישיבה, בשיחה עם ההורים, בערב מול בן הזוג. המילים עצמן לא נוראיות, אבל משהו בגוף עולה מיד. החזה מתהדק, הפנים מתחממות, וכבר מוכנה בראש תשובה.

מה שקורה בשלושים השניות הבאות מבדיל בין אנשים הרבה יותר מכל מבחן אינטליגנציה. יש מי שיורה את המשפט ומצטער עליו שבוע. יש מי שבולע אותו וסוחב אותו יומיים. ויש מי שמזהה בדיוק מה עלה בו, ומתוך הזיהוי הזה בוחר.

היכולת השלישית היא מה שקוראים לו אינטליגנציה רגשית. וכמעט כל מה שמסופר עליה ברשת מעורבב במיתוסים, אז נתחיל דווקא ממה שהיא לא.

היא לא להיות נחמדים. היא לא לחייך תמיד, לא להסכים עם כולם, ולא "לחשוב חיובי". מי שיש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה יודע גם לכעוס, גם לסרב וגם לומר דברים לא נוחים. ההבדל היחיד הוא שהוא יודע מה עובר עליו בזמן שהוא עושה את זה.

מה זה אינטליגנציה רגשית, בהגדרה אחת

אינטליגנציה רגשית היא היכולת לזהות רגשות בעצמנו ובאחרים, להבין מה הם מסמנים ומאיפה הם הגיעו, ולהשתמש במידע הזה כדי לכוון את התגובה שלנו ואת הקשר עם הסובבים. בקיצור: לקרוא נכון את הרגש, ולעשות איתו משהו חכם.

ההגדרה נשמעת רכה, אבל היא מתארת מיומנות טכנית לגמרי. כמו קריאת מפה, רק שהמפה היא של מצבים פנימיים. ובדיוק כמו קריאת מפה, אפשר ללמוד אותה, וגם אפשר לעבור חיים שלמים בלי שאף אחד לימד.

מאיפה המושג הגיע ומי המציא אותו

את המושג במובן המחקרי שלו ניסחו שני פסיכולוגים, פיטר סאלוביי וג'ון מאייר, במאמר משנת 1990. הם הציעו שם רעיון פשוט ולא מובן מאליו באותה תקופה: שהיכולת לעבד מידע רגשי היא סוג של אינטליגנציה, ניתנת למדידה ולא רק "תכונת אופי".

מי שהפך את זה למילה שכולם מכירים היה דניאל גולמן, עיתונאי מדע ופסיכולוג, בספרו משנת 1995. הספר הצליח בענק, המושג נכנס לעולם העסקים, ובדרך הוא גם התנפח.

שווה להחזיק את ההפרדה הזאת בראש. סאלוביי ומאייר הם המקור המחקרי. גולמן הוא מי שהביא את זה לשוק. חלק גדול מהבלבול סביב הנושא נולד בדיוק בפער בין השניים.

האם אינטליגנציה רגשית קובעת 90 אחוז מההצלחה?

זו הטענה שחוזרת בכל מצגת שנייה. שאינטליגנציה רגשית מסבירה 80 עד 90 אחוז מההצלחה בחיים, ושהמנה השכלית כמעט לא משנה.

הטענה הזאת לא נתמכת במחקר. היא תוצר של פישוט שהתגלגל.

מה שגולמן כתב הוא שהמנה השכלית מסבירה חלק קטן יחסית מהגורמים שמבחינים בין אנשים בהצלחה בחיים, ושהשאר נתון לכוחות אחרים. "כוחות אחרים" זה ביטוי רחב מאוד. הוא כולל מזל, רקע כלכלי, בריאות, קשרים, תזמון והזדמנויות. בגלגול הפופולרי מישהו החליף את "כוחות אחרים" ב"אינטליגנציה רגשית", וכך נולד מספר שאף מחקר לא הראה.

מה כן עולה מהמחקר. מטה אנליזה של אובויל ועמיתיו משנת 2011 בדקה עשרות מחקרים על הקשר בין מדדי אינטליגנציה רגשית לביצועים בעבודה. הממצא היה קשר חיובי, אמיתי, אבל צנוע. אינטליגנציה רגשית מוסיפה תרומה קטנה מעבר למה שכבר מנבאים יכולת קוגניטיבית ותכונות אישיות מוכרות.

זה נשמע הרבה פחות מרשים מהמספרים שמסתובבים, אבל זה הרבה יותר שימושי. כי קשר צנוע ואמיתי במיומנות שאפשר לאמן שווה יותר מהבטחה ענקית שמתפוררת ברגע שבודקים אותה.

ויש כאן עוד משהו. כשאנחנו מוכרים לעצמנו מספר מנופח, אנחנו מצפים לשינוי דרמטי. וכשהוא לא מגיע, אנחנו מסיקים שהכלי לא עובד. דיוק בציפייה הוא חלק מהעבודה.

ארבעת החלקים של המיומנות

סאלוביי ומאייר פירקו את היכולת הזאת, במודל מאוחר יותר שלהם, לארבעה חלקים שנבנים זה על זה.

לזהות. לשים לב שיש כאן רגש בכלל. אצלנו, לפי הסימנים בגוף. ואצל האחר, לפי הטון, הפנים והקצב. זה הבסיס, וזה החלק שהכי הרבה אנשים מדלגים עליו.

להשתמש. לתת לרגש לעשות את העבודה שלו. לחץ מחדד קשב, כעס נותן דלק לגבול שצריך להציב, עצב מאט אותנו כדי שנעכל משהו. הרגש הוא מידע, לא הפרעה.

להבין. לדעת מאיפה הרגש הגיע ולאן הוא הולך. שמאחורי כעס לרוב יושבת פגיעה, ושמאחורי דחיינות לרוב יושב פחד. זו קריאה של השרשרת, לא של הרגע הבודד.

לנהל. מה שנקרא בשם המקצועי ויסות רגשי. לא לדכא ולא להתפוצץ, אלא לעבוד עם הגל. הרחבנו על השלב הזה במדריך על ויסות רגשי מעשי, כולל ההבדל בין דיכוי לבין הערכה מחדש.

רוב האנשים חזקים בחלק אחד וחלשים באחר. יש מי שקורא אחרים מצוין ולא מזהה כלום אצל עצמו. ויש מי שיודע בדיוק מה הוא מרגיש ואין לו מושג מה עובר על מי שיושב מולו.

איך נראית אינטליגנציה רגשית נמוכה ביומיום

לא מדובר באדם רע. מדובר בעיוורון נקודתי, וכולנו חווים אותו במידה כזו או אחרת. כמה דוגמאות מוכרות:

התפוצצות על משהו קטן, כשהמטען האמיתי הצטבר מהבוקר. תגובה לא פרופורציונלית היא כמעט תמיד סימן שהרגש לא זוהה בזמן.

המשפט "אני בסדר" כשברור לכולם שלא. לא שקר מכוון, אלא חוסר מילה. באמת אין שם שם לתחושה.

הצעת פתרונות למישהו שרק רצה שיקשיבו. כוונה טובה שמייצרת ניתוק, כי היא עונה על הבעיה במקום על האדם.

התגוננות מיידית מכל משוב, לפני שבכלל נקלט מה נאמר. הגוף מזהה איום ומגיב, והתוכן אובד בדרך.

הפתעה חוזרת מתגובות של אחרים. "לא הבנתי למה היא נעלבה". זה סימן שהקריאה של האחר לא קרתה בזמן אמת.

הדוגמאות האלה נשמעות כמו בעיות אופי, אבל הן כמעט תמיד בעיות של אימון. אף אחד לא לימד אותנו לעשות את זה, ולכן אנחנו לא עושים.

הכלי הקטן שמזיז הכי הרבה

לפני כל טכניקה מתוחכמת, יש מהלך אחד שהמחקר תומך בו במיוחד. פשוט לתת לרגש שם.

מחקר של ליברמן ועמיתיו משנת 2007 בדק אנשים שצפו בתמונות של פנים טעונות רגש. כשהמשתתפים רק בחרו מילה שמתארת את מה שראו, כמו "כעס" או "פחד", הפעילות באמיגדלה, מרכז האזעקה הרגשי במוח, ירדה. החוקרים קראו לזה תיוג רגשי.

זה עובד גם פנימה. ברגע שאנחנו קוראים לרגש בשמו, אנחנו כבר לא לגמרי בתוכו. נוצר חצי צעד של מרחק, וממנו אפשר לבחור.

וכאן זה מתחבר למשהו שכתבנו עליו בהרחבה. הגל הכימי של רגש נשטף מהגוף מהר יחסית, ומה שמאריך אותו זו הלולאה המחשבתית שמפעילה אותו מחדש. הרעיון הזה מפורט בכתבה על כלל 90 השניות. מתן שם עוצר בדיוק את הלולאה, לפני שהיא צוברת תאוצה.

איך לפתח אינטליגנציה רגשית: חמישה תרגילים

המיומנות הזאת נבנית כמו שריר. חזרות קטנות בזמן רגוע, כדי שתהיה זמינה כשקשה. חמישה תרגילים, כל אחד לוקח דקות.

1. שלוש פעמים ביום, שאלה אחת. קובעים תזכורת לבוקר, לצהריים ולערב. בכל תזכורת עוצרים ושואלים: מה אני מרגיש עכשיו, ואיפה זה יושב בגוף. לא לנתח, רק לתייג. זה בונה את חלק הזיהוי.

2. להרחיב את אוצר המילים. רוב האנשים חיים על ארבע מילים: עצבני, לחוץ, בסדר, עייף. מנסים בכל פעם לדייק מילה אחת קדימה. לא "עצבני" אלא מתוסכל, נבגד, נדחה או מוצף. דיוק במילה משנה את התגובה, כי מתוסכל ונבגד דורשים דברים שונים לגמרי.

3. שתי דקות של האזנה בלי פתרון. בשיחה הבאה שבה מישהו מספר על קושי, מחליטים מראש לא להציע שום עצה. רק לשקף: "אז זה היה מתסכל". אחרי שבוע של זה, כמות ההפתעות שלנו מתגובות של אחרים יורדת.

4. עצירת נשיפה לפני תשובה. כשעולה חום ורוצים לענות מיד, לוקחים נשימה אחת עם נשיפה ארוכה מהרגיל. הנשיפה מאותתת למערכת העצבים שאין סכנה מיידית, והיא קונה בדיוק את הרגע שבו יש בחירה.

5. שתי שורות בסוף היום. רושמים שני רגעים: אחד שבו הגבנו כמו שרצינו, ואחד שבו נסחפנו. ליד השני כותבים מה היה הרגש האמיתי מתחת. אחרי שבועיים מתחילים לראות דפוס, וכשרואים דפוס אפשר לתפוס אותו מוקדם יותר בפעם הבאה.

אף אחד מהחמישה לא מרשים. זה בדיוק העניין. שינוי במערכת הרגשית לא מגיע מהחלטה גדולה אחת, אלא מחזרות קטנות שמצטברות.

שאלות נפוצות

מה זה EQ ומה ההבדל בינו לבין IQ?

EQ הוא קיצור פופולרי של המנה הרגשית, שנטבע בהשראת IQ, המנה השכלית. בעולם המחקר משתמשים בדרך כלל במונח אינטליגנציה רגשית ולא במונח EQ, כי אין מדד סטנדרטי אחד ומוסכם כמו במבחני משכל. ההבדל המהותי הוא בסוג המידע: IQ עוסק בעיבוד מידע מופשט ולוגי, ואינטליגנציה רגשית עוסקת בעיבוד מידע רגשי, בנו ובאחרים.

האם אפשר לפתח אינטליגנציה רגשית בגיל מבוגר?

כן. בניגוד למנה השכלית, שנחשבת יציבה יחסית לאורך החיים, המיומנויות הרגשיות נלמדות: לזהות רגש, לתת לו שם, לווסת אותו ולקרוא אחרים. אלה התנהגויות שמשתפרות עם תרגול בכל גיל. הקצב אישי, והשיפור בדרך כלל מורגש קודם ביכולת לתפוס את הרגע, ורק אחר כך בתגובה עצמה.

מה הסימנים לאינטליגנציה רגשית נמוכה?

הסימנים הנפוצים הם תגובות לא פרופורציונליות לאירועים קטנים, קושי לתת שם לתחושה מעבר ל"בסדר" או "עצבני", התגוננות מיידית מכל משוב, נטייה להציע פתרונות במקום להקשיב, והפתעה חוזרת מתגובות רגשיות של אחרים. חשוב לומר שאלה סימנים של חוסר אימון ולא של אופי רע, וכולם ניתנים לשיפור.

האם נכון שאינטליגנציה רגשית מסבירה 90 אחוז מההצלחה?

לא. זו טענה פופולרית שאינה נתמכת במחקר, והיא נולדה מפישוט של דברים שנכתבו בספרו של דניאל גולמן משנת 1995. מטה אנליזה של אובויל ועמיתיו משנת 2011 מצאה קשר חיובי אך צנוע בין מדדי אינטליגנציה רגשית לביצועים בעבודה, ותרומה קטנה מעבר ליכולת קוגניטיבית ולתכונות אישיות. הקשר אמיתי, אבל רחוק מהמספרים שמצוטטים.

מהבנה אל יכולת

את כל מה שכתוב כאן אפשר להבין בעשר דקות. הפער האמיתי הוא לא בהבנה, הוא בזמינות. לדעת שצריך לתת שם לרגש זה דבר אחד. להצליח לעשות את זה כשהחזה כבר מתהדק והמשפט כבר מוכן בפה, זה משהו אחר לגמרי.

בסדנת מוצאים כיוון אנחנו לוקחים בדיוק את הצעדים האלה, זיהוי, שם, נשימה ובחירה, ומתרגלים אותם יחד עד שהם עוברים ממשהו שיודעים למשהו שעושים. לא עוד ידע על רגשות, אלא יכולת אמיתית לעמוד מולם.

הרגש תמיד יגיע. השאלה היחידה היא כמה מאומנים נהיה ברגע שהוא מגיע.