למה החלטות לשנה החדשה לא מחזיקות, ומה כדאי לעשות במקום

למה כל כך הרבה החלטות לשנה החדשה נעלמות תוך שבועות?

יש רגע מוכר בערב ראש השנה. יושבים לרגע לבד, לפני שהאורחים מגיעים, ועושים חשבון קצר. השנה אשמור על עצמי. השנה אתחיל לזוז. השנה סוף סוף אכתוב את הדבר ההוא.

הכוונה אמיתית לגמרי. הרשימה נכונה. ובכל זאת, בסביבות חנוכה רובה כבר לא נמצאת.

הפירוש הנפוץ לכך הוא שחסרה משמעת. אני חושב שזה כמעט אף פעם לא ההסבר.

מה שקורה בפועל הוא פשוט יותר. רשימת ההחלטות מתארת יעד, והיעד מדבר אל החלק המודע שלנו. אבל את רוב היום מפעיל חלק אחר, זה שכבר יודע איך אנחנו קמים בבוקר, מה אנחנו אומרים לעצמנו כשמשהו לא מצליח, ולאיזו תגובה אנחנו הולכים כשנעלבנו. החלק הזה לא קרא את הרשימה.

ולכן החלטה חדשה מתנגשת כמעט תמיד בקוד ישן שממשיך לרוץ ברקע.

מה מעשה חסידי על אוצר מתחת לתנור מלמד על החיפוש הזה?

מעשה חסידי מפורסם מסופר בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא, ומתועד בכתובים אצל מרטין בובר באוסף סיפורי החסידים שלו. חשוב לומר מראש שזהו סיפור מסורת, לא דיווח היסטורי מאומת.

הסיפור מספר על ר' אייזיק בן ר' יעקלי, יהודי עני מקרקוב, שחולם לילה אחר לילה שמתחת לגשר ליד ארמון המלך בפראג טמון אוצר.

בפעם הראשונה הוא מתעלם. בפעם השנייה הוא מחייך. בפעם השלישית הוא אורז ויוצא לדרך הארוכה.

בפראג הוא מגלה שהגשר שמור יומם ולילה. יום אחרי יום הוא מסתובב סביבו בלי להעז לחפור, עד ששר המשמר עוצר אותו ושואל מה הוא מחפש כאן.

לר' אייזיק אין מה להסתיר, והוא מספר על החלום.

השר פורץ בצחוק. "בגלל חלום עשית דרך כזאת? אילו אני הייתי מאמין לחלומות, הייתי צריך לקום ולנסוע לקרקוב, לחפש שם יהודי אחד בשם אייזיק בן יעקלי, ולחפור מתחת לתנור בביתו."

ר' אייזיק חזר הביתה, הזיז את התנור, ומצא את האוצר.

אז המסע היה מיותר?

זו הקריאה המתבקשת, והיא לדעתי הפספוס הגדול של הסיפור הזה.

אילו ר' אייזיק היה נשאר בבית, הוא לא היה מזיז שום תנור. הוא היה ממשיך לחיות באותו בית בדיוק, לעבור ליד אותו תנור כל בוקר, ולא לראות אותו. הוא היה צריך לנסוע עד פראג כדי לשמוע משפט אחד מפי אדם זר, ורק אז לחזור ולראות את מה שהיה מתחת לרגליו כל החיים.

המסע לא היה מיותר. הוא היה מה שאפשר את הראייה.

וזה בדיוק מה שקורה עם רשימות ההחלטות. הקורס שנרשמנו אליו, הספר שקראנו, החודש שבו ניסינו לקום בחמש, השיטה שעבדה לחבר ולא לנו. כל אלה נראים בדיעבד כמו זמן מבוזבז, אבל לרוב הם בדיוק המסע לפראג. הם מלמדים אותנו איפה האוצר לא נמצא, ומצמצמים את החיפוש עד שנשאר רק מקום אחד להסתכל בו.

השאלה היא רק כמה פעמים אנחנו מוכנים לעשות את אותה נסיעה בלי לחזור הביתה.

מה בעצם נמצא מתחת לתנור?

הדבר שכמעט אף רשימת החלטות לא נוגעת בו: המשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו בשקט, ושכבר לא שומעים אותם כאמירה.

"אני אף פעם לא מסיים דברים."

"אני לא איש של בקרים."

"אני גרוע עם כסף."

המשפטים האלה לא מרגישים כמו אמונה. הם מרגישים כמו תיאור עובדתי של המציאות, וזו בדיוק הסיבה שהם כל כך יציבים. אף אחד לא מתווכח עם משפט שנשמע לו כמו מזג אוויר. הרחבתי על המנגנון הזה בכתבה על המשפט "ככה אני" ואיך הוא עוצר שינוי.

כשמניחים החלטה חדשה מעל משפט כזה, ההחלטה היא זו שנשברת. לא בגלל חולשה, אלא כי היא סותרת משהו שכבר מוגדר אצלנו כאמת.

איך בונים החלטה שמחזיקה מעמד?

לא באמצעות רשימה ארוכה יותר. באמצעות שלושה מהלכים קטנים.

ראשית, בוחרים דבר אחד. לא שבעה. מהניסיון שלי, אדם שמחליט על שינוי אחד ומחזיק בו שלושה חודשים נמצא בסוף השנה במקום רחוק יותר מאדם שהחליט על שבעה ונשר מכולם בנובמבר. הרשימה הארוכה מרגישה כמו רצינות, אבל בפועל היא מפזרת את הקשב.

שנית, מנסחים את ההחלטה כהתנהגות ולא כתכונה. "אהיה אדם בריא" הוא לא יעד, הוא תיאור אישיות, ואי אפשר לעשות אותו ביום שלישי בשלוש. "אצא להליכה של עשרים דקות אחרי ארוחת הצהריים" אפשר לעשות או לא לעשות, וזה ההבדל כולו.

שלישית, מחליטים מראש מה קורה ביום שנופלים. לא אם. מתי. לא פעם, הנטישה לא מגיעה ביום שבו מפספסים, אלא ביום שאחריו, כשהמחשבה "כבר הרסתי את זה" מקבלת רשות לדבר. מי שהחליט מראש שיום אחד שמפספסים הוא חלק מהתוכנית, לא צריך להתחיל מאפס.

אגב, מכאן גם ברור למה המספר עשרים ואחד ימים לא באמת עוזר. פירקתי את מקור המספר הזה ואת מה שהמחקר בפועל מראה בכתבה על מיתוס עשרים ואחד הימים.

ומה עושים עם הרגש שעולה בערב החג?

לפני שמתחילים לתקן משהו, שווה לשים לב למצב שממנו כותבים את הרשימה.

יש שנים שבהן החשבון הפנימי נעשה מתוך עייפות ואכזבה, ואז הרשימה נראית פחות כמו תוכנית ויותר כמו כתב אישום. רשימה שנכתבה ממקום כזה כמעט לא שורדת, כי היא בנויה על אותה נימה שממנה בורחים.

לפעמים הצעד הראשון הוא בכלל לשלוף פתק אחר. כתבתי על זה בהרחבה במשל שני הפתקים בשני הכיסים, שמציע כלי פשוט לבדוק מה בדיוק דרוש לנו ברגע מסוים: חיזוק או ענווה.

מה לעשות הערב, לפני שהחג נכנס

אם יש עשר דקות שקטות לפני שהשולחן מתמלא, הנה מה שאני מציע.

קחו דף. כתבו את שלוש ההחלטות שהיו לכם בשנה שעברה, ואחרי כל אחת מהן את המשפט הפנימי שהיה שם כשהיא נשברה. לא את התירוץ החיצוני, אלא את מה שנאמר בפנים.

זה כמעט תמיד יהיה משפט קצר, ישן, ומוכר מאוד.

זה התנור שלכם.

השנה, במקום להוסיף החלטה רביעית מעל אותו משפט, כדאי לעבוד קודם על המשפט עצמו. זו עבודה שקטה יותר, פחות מרשימה לספר עליה בארוחה, ולפי ניסיוני היא זו שמשנה את השנה בפועל.

מי שרוצה תרגול מסודר בכיוון הזה, הערכה של MindCode בנויה בדיוק סביב זה: חזרה, דמיון, ורגש, בזמנים שבהם הראש פנוי יותר לקלוט ניסוח חדש.

אבל גם בלי שום כלי חיצוני, הצעד הראשון זהה. להזיז את התנור ולהסתכל למטה.

שנה טובה.

שאלות נפוצות

למה אני לא מצליח לעמוד בהחלטות של ראש השנה?

כי ההחלטה מדברת אל החלק המודע, וחלק גדול מהיום מופעל על ידי חלק אחר, זה שכבר יודע איך אנחנו קמים ומה אנחנו אומרים לעצמנו כשמשהו לא מצליח. כשמניחים החלטה חדשה מעל משפט ישן כמו "אני גרוע עם כסף", ההחלטה היא זו שנשברת. לא בגלל חולשה, אלא כי היא סותרת משהו שכבר מוגדר אצלנו כאמת.

כמה החלטות כדאי לקבל לשנה החדשה?

אחת. מהניסיון שלי, מי שמחזיק שינוי אחד שלושה חודשים מגיע רחוק יותר ממי שהחליט על שבעה ונשר מכולם. רשימה ארוכה מרגישה כמו רצינות, אבל בפועל היא מפזרת את הקשב.

מה הסיפור על האוצר מתחת לתנור?

זה מעשה חסידי שמסופר בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא ותועד אצל מרטין בובר. ר׳ אייזיק מקרקוב חולם על אוצר מתחת לגשר בפראג, נוסע לשם, ושומע משר המשמר שהאוצר טמון מתחת לתנור בביתו שלו. הוא חוזר הביתה ומוצא אותו. זה סיפור מסורת, לא דיווח היסטורי.

מה עושים ביום שמפספסים את ההחלטה?

מחליטים על זה מראש, לא "אם" אלא "מתי". הנטישה מגיעה לא פעם ביום שאחרי, כשהמחשבה "כבר הרסתי את זה" מקבלת רשות לדבר. ומי שקבע מראש שיום של פספוס הוא חלק מהתוכנית, לא צריך להתחיל מאפס. גם במחקר של לאלי משנת 2009, החמצה אחת לא פגעה באופן מהותי בבניית ההרגל.