משל שני הפתקים: מתי שולפים בשבילי נברא העולם ומתי עפר ואפר

שני פתקים, שני כיסים, ואיזה מהם לשלוף

מסופר על רבי שמחה בונים מפשיסחא, מגדולי החסידות בפולין לפני כמאתיים שנה, שאמר לתלמידיו משפט קצר.

על כל אדם להחזיק שני פתקים, אחד בכל כיס.

בכיס אחד כתוב: "בשבילי נברא העולם."

בכיס השני כתוב: "ואנכי עפר ואפר."

שאלו התלמידים איזה מהם נכון.

ענה להם: שניהם. כל החוכמה היא לדעת לאיזה כיס להושיט יד, ומתי.

זהו כל הסיפור. אין בו עלילה, אין בו מסע ואין בו הפתעה בסוף. ובכל זאת הוא נשאר במחזור מאתיים שנה, כי הוא פותר בשש מילים בעיה שרוב שיטות הפיתוח האישי מנסות לפתור בספר שלם.

מי היה רבי שמחה בונים, ומה באמת מיוחס לו?

רבי שמחה בונים מפשיסחא חי בין השנים 1765 ל-1827 והיה מנהיג חסידי בפולין. לפני שהפך לאדמו"ר הוא עסק במסחר ואף עבד כרוקח, ובמסורת מספרים עליו כמי שדיבר אל תלמידיו בשפה של אנשים שעובדים למחייתם.

כאן מגיעה הערה שחשוב לי לומר, כי היא נוגעת לאמינות של כל המשל.

האמרה על שני הפתקים עוברת במסורת החסידית ומצוטטת רבות בספרות המודרנית, בין השאר בכתבים על סיפורי חסידים. יחד עם זאת, אין בידי מקור ראשוני מכתב ידו שבו האמרה מופיעה. כלומר זו אמרה במסורת מיוחסת, ולא ציטוט מאומת ממקור ראשון. לכן נכון לומר "מסופר על רבי שמחה בונים" ולא "רבי שמחה בונים כתב".

שני המשפטים עצמם, לעומת זאת, ממוקרים במדויק, ושם הדיוק מוסיף עומק לכל הרעיון.

מאיפה מגיעים שני המשפטים?

"בשבילי נברא העולם" מגיע מן המשנה, מסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה'. המשנה עוסקת באזהרת עדים בדיני נפשות, ומסבירה מדוע נברא אדם יחיד בתחילת הבריאה. אחת המסקנות שם היא שכל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם. זו אמירה על ערכו האינסופי של אדם יחיד, ולא רשות להתנהג כאילו העולם חייב לנו משהו.

"ואנכי עפר ואפר" אלה מילותיו של אברהם בספר בראשית פרק י"ח פסוק כ"ז, ברגע שבו הוא עומד ומתווכח עם אלוהים על גורל סדום. שימו לב לרגע שבו הן נאמרות. אברהם אומר את המשפט הזה בדיוק כשהוא מעז לבקש, לא כשהוא נסוג. הענווה שם איננה הקטנה עצמית. היא מה שמאפשר לו לעמוד בשיחה.

החידוש של המשל אינו בשני המשפטים אלא בהצבתם. מישהו לקח שתי אמירות מסורתיות שנשמעות סותרות, ושם אותן על אותו אדם, באותו יום, במרחק כיס אחד זו מזו.

למה התשובה איננה איזון באמצע?

הפרשנות הנוחה למשל היא "צריך איזון". קצת ביטחון, קצת ענווה, לא להגזים לשום כיוון.

זו בדיוק הפרשנות שהמשל שולל.

אילו התשובה הייתה ממוצע, לא היה צורך בשני פתקים. היה מספיק פתק אחד שעליו כתוב משהו פושר באמצע. הרעיון של שני כיסים אומר דבר אחר לגמרי: שתי האמיתות נכונות במלואן, בו זמנית, ושהתרופה משתנה לפי המצב.

זה הבדל מעשי, לא פילוסופי. אדם שמנסה להחזיק את עצמו כל הזמן באמצע מאבד גם את הכוח של האמירה הראשונה וגם את היושר של השנייה. אדם שמחזיק את שתיהן שולף את הנכונה לרגע.

איך יודעים לאיזה כיס להושיט יד?

רוב האנשים שאני פוגש מסתובבים עם פתק אחד בלבד, ולא כי בחרו בו.

יש מי שנושא רק את הפתק של העפר. הוא יודע בדיוק מה הוא לא, איפה טעה ומה חסר בו. תגידו לו מילה טובה והוא ימצא סיבה לפרק אותה. אצלו הפתק השני נשאר בכיס סגור שנים.

ויש מי שנושא רק את הפתק של העולם שנברא בשבילו. הוא לא שומע הערות, לא בודק את עצמו ולא מבין למה אנשים סביבו מתרחקים.

שניהם מחזיקים אמת. שניהם מחזיקים רק חצי ממנה.

הבעיה איננה שבחרנו בפתק הלא נכון. הבעיה היא שאנחנו מפעילים את אותו כלי בכל מצב, כי אליו התרגלנו. מי שהתרגל להחמיר עם עצמו ימשיך להחמיר גם ברגע שבו הוא זקוק דווקא לחיזוק. מי שהתרגל לחזק את עצמו ימשיך לחזק גם ברגע שבו היה מרוויח מלהקשיב.

לכן הצעד הראשון אינו לבחור פתק. הוא לשים לב באיזה מצב אנחנו נמצאים ברגע הזה. וזה בדיוק החלק שרובנו מדלגים עליו.

מה זה אומר על דימוי עצמי שנע בין הקצוות?

הרבה אנשים מתארים תנועה בין שני מצבים. בשבוע טוב הם מרגישים מסוגלים לכל דבר, ואחרי טעות אחת הכול מתהפך ונשמע קול שאומר שידעו שזה לא באמת.

התנודה הזאת נראית כמו בעיה של ביטחון עצמי, ולרוב היא משהו אחר. היא סימן לכך שהערך שלנו נמדד מחדש בכל אירוע. יום מוצלח מרים אותו, כישלון מוריד אותו, והמדידה עצמה לא נעצרת לרגע.

המשל מציע יציאה מהמערכת הזאת. שני הפתקים אינם ציונים שאנחנו מקבלים לפי הביצועים. הם שני דברים שנכונים תמיד, ואנחנו רק בוחרים איזה מהם צריך תזכורת עכשיו.

מי שמזהה אצלו את הקול המבקר כברירת מחדל ימצא הרחבה במאמר על ביקורת עצמית ואיך עובדים איתה, ולצדו את התרגול המעשי שכתבתי על חמלה עצמית וחשבון נפש בשלוש שורות. שניהם עוסקים בדיוק בשאלה מתי כדאי לשלוף את הפתק הראשון.

תרגול השבוע: בדיקה אחת ביום

התרגול הזה אינו דורש דף, עט או זמן מיוחד.

פעם אחת ביום, בשעה קבועה שקל לזכור, עצרו ושאלו: לאיזה פתק אני צריך עכשיו?

אם הראש כבר שעה שלמה מונה את מה שלא הצליח, שלפו את הראשון. העולם באמת נברא גם בשבילכם, ואין שום סיבה שזה יהיה נכון לכל אדם אחר וייפסל דווקא אצלכם.

אם אתם בטוחים לחלוטין שאתם צודקים והצד השני טועה, שלפו את השני. גם הוא נכון, וכמו אצל אברהם, הוא לא נועד להשתיק אתכם. הוא נועד לאפשר שיחה.

אחרי שבועיים של הבדיקה הזאת רוב האנשים מגלים משהו על עצמם. לא לאיזה פתק הם צריכים, אלא לאיזה כיס היד שלהם הולכת אוטומטית. זו כבר ידיעה שאפשר לעבוד איתה.

מי שרוצים להפוך את התנועה הזאת לתרגול קבוע ולא רק לתזכורת יומית יכולים להיעזר בערכת השמע של MindCode, שבנויה על חזרתיות, דמיון והרפיה. הכלי לא בוחר עבורנו את הפתק. הוא נותן זמן קבוע ביום שבו אפשר לשים לב איזה מהם כבר ביד.

למה הסיפור הזה שרד מאתיים שנה

כי הוא לא מבקש מאיתנו להחליט מי אנחנו.

הוא רק מבקש לשים לב איפה אנחנו עומדים היום, ולזכור שיש עוד כיס.